: ספר המשך 2

הקודם הבא

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הקשה מהרש"ל ז"ל הא קאמר דמצוה לספר וא"כ אמאי מסיים דהרי זה משובח, ומשובח משמע דליכא מצוה רק משובח. והי' נ"ל דלישראל מצוה לספר וכל המרבה לספר היינו אפילו גויים שאינם מחויבים בדבר אם מספרים שבח הוא להם.

א"י בישוב קושית מהרש"ל ז"ל דבאמת עיקר מצות הסיפור יוצא בכל דהוא, כלומר פסח מצה ומרור, כמו שאמר ר"ג (פסחים קט"ז) כל שלא אמר שלשה דברים אלו לא יצא ידי חובתו משמע דבג' דברים אלו יצא וא"כ זה הוא עיקר המצוה אבל לפי זה קשה דילמא אסור להרבות בסיפור דעי"ז מבטל ת"ת כיון שכבר יצא ידי חובתו וע"ז בא לאמר דכל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח אף שאינו מצוה מ"מ הוה כשיורי מצוה וראוי להרבות בסיפור. אבל זה דוקא נגד לימוד התורה ומשום ביטול תורה לא חיישינן כשמקיימין מצוה דאל"כ לא יעשה מצוה לעולם ועיין מג"א סי' תרפ"ז סק"ג וכבר הארכתי במקום אחר על מ"ש בירושלמי בענין זה. אבל לענין מצוה אחרת לדחות מפני זה אין דוחין דא"א לומר כאן עוסק במצוה פטור מן המצוה דהרי הכא כבר קיים המצוה ולא הוה אלא משובח וז"ש עד שבאו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית ואין זה בכלל עוסק במצוה פטור מן המצוה. ועיין בהגדה ערבי פסחים לכ"ק אא"ז זי"ע שפי' להיפך.

.מעשה בר"א ור"י ור"א בן עזרי' ור"ע ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם וכו', בזכר לאברהם (ח"ג הל' פסח) הקשה בשם הרב מוהר"ד באסאן בספר חסדי דוד על מה שכתבו הפוסקים דתלמוד אצל רב אין צריך הסיבה ממעשה ברבי אליעזר וכו' שהיו מסובין בבני ברק והרי ר"ע הי' תלמיד ר"א ור"י ואיך הי' מיסב ותי' אולי הי' תלמיד חבר או נתנו לו רשות והזכר לאברהם הקשה עליו הרי תלמיד חבר הוא רק ברבו אף שאינו מובהק כמבואר ברמב"ם (בפ"ה מהל' ת"ת ה"ט) ומבואר בפוסקים דתלמיד בפני רבו שאינו מובהק אין צריך הסיבה ותי' הוא ז"ל דלא הי' מסובים אלא הגדולים. ובשד"ח (פ"ה כללים מערכת ה' סי' כ') הקשה עליהם דנעלמה מהם הרמב"ם בהקדמה דר"א הי' רבו מובהק לר"ע.

ולפום ריהטא הנה בגמ' פסחים (ק"ח ע"א) מהא איבעיא דפשטה אביי דאמר להם רב יוסף לא צריכותו לכאורה אינו משמע דאסור להיסב אלא דלא צריכין אבל אי בעי מיסב, אמנם דא בורכא דהרמב"ם (פ"ז מהל' חו"מ ה"ח) כתב אבל תלמיד אצל רבו אינו מיסב אא"כ נתן לו רבו רשות משמע דאיכא איסור בדבר. ועיין בד"מ (או"ח סי' תע"ב) שהביא בשם מהרי"ב דדייק לשון א"צ אבל אם ירצה יכול להסב וכתב עוד דמסתמא שרי ואינו אסור אא"כ מוחה בו רבו והד"מ השיג עליו דאינו נראה כן מלשון הטור וב"י ותמוה שלא הביא דמפורש ברמב"ם דאסור אא"כ נתן לו רבו רשות.

ואמינא תרי ותלת טעמא, חדא לפי מה שהביא הד"מ בשם מהרי"ב דאם אוכל על שלחן בפני עצמו צריך להסב ופסק כן בש"ע (סי' תע"ב ס"ה ע"ש) וא"כ י"ל דהם ישבו כל אחד בשלחן בפני עצמו ובפרט שכן היו נוהגין בזמן התנאים.

שנית אני אומר דהתם לא היתה הסיבה לאכילה דכבר אכלו אלא שהיו מסובים על מטותיהם לספר ניסי יצ"מ וכמ"ש שהיו מסובים בבני ברק והיו מספרים כל אותו הלילה וכו' אבל לאכילה אפשר הכ"נ דלא הסב ר"ע נגד רבו.

ועל השלישית אני בא לפי דעת רי"ץ גאות וכן מסקנת הפר"ח (סי' תע"ב) שכתבו דאע"פ דהסיבה מצוה כבוד רבו נמי מצוה ומצוה דכבוד תורה עדיף והיכא דהרב מוחל איכא מצוה דהסיבה וכן משמע לישנא דהמחבר א"צ אא"כ וכו' משמע דבזה צריך. וכיון דאיכא מצוה בדבר לא רצו רבותיהם לדחות המצוה ונתנו להם רשות וזה באמת פי' גם שאר המפרשים.

ועל ארבעה לו אשיבנו, דנראה לי דבר חדש דתלמיד אצל רבו אינו צריך היינו כשהוא יושב שם בעצמו אצל רבו והוא תלמיד שלא הגיע להוראה אבל כשהתלמיד בעצמו כבר הוא רב ויש לו תלמידים מעצמו ורבו חולק לו כבוד אז צריך להיסב וכמ"ש בש"ע (יו"ד סי' רמ"ב) תלמיד שרבו חולק לו כבוד חולקין לו כבוד וא"כ הכ"נ בר"ע שכבר היו לו תלמידים גדולים ורבו חלק לו כבוד צריך להיסב וזה נכון בס"ד ודומה לדבר אשה חשובה. ומה מיושב בזה עד שבאו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית, ומאי קמ"ל שבאו תלמידיהם, ולהנ"ל אתי שפיר שכיון שכולם היו להם תלמידים היו מותרים להסב ודו"ק.

ועד החמישית אני בא דנלפענ"ד לומר דבר חדש בדיוק לשון שהיו מסובין ב"ב היל"ל שהיו מסובין יחד בסעודה ומאי נפ"מ בשם העיר ובאיזה עיר. ונראה דהני תנאי כל אחד בא ממקום אחר ומעשה שבאו כלם והיו בפסח ב"ב אבללא יחד אלא כל אחד באכסניא שלו ומספר הרבותא שכלאחד באכסניא שלו כלם כוונו והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה.

מעשה ברבי אליעזר ור' יהושע וכו' שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין כו' עד שבאו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית. ויל"ד באמרו שהיו מסובין בבני ברק והיל"ל שהיו בבני ברק, וי"ל דללמדינו בא דאפילו הסיפור של יציאת מצרים נמי היתה בהסיבה דהלילה הזה כולנו מסובין משמע אפילו הסיפור הכל יהיה בהסיבה ומדבריהם למדנו מה שהתינוק שואל הלילה הזה כולנו מסובים אפילו בלא אכילה אלא השאלות נמי שאלו בהסיבה.

ובענין אחר יש לבאר ריבוי סיפור יצ"מ כל הלילה ובזה יובן דיוק הלשון כל אותו הלילה, דבמס' שמחות (פ"א) ויהי בחצי הלילה וכו' אריו"ח אע"פ שהכה אותם מכת מות מחצי הלילה היתה נפשם מתפרפרת עד הבוקר משל כו' אלא תשמור נפשותם עד הבוקר כדי שיראו בני שונאיהם ע"כ, ועי' באבן עזרא עה"פ לא ימוש עמוד הענן, דמכת בכורות היה רק בלילה ע"ש, וממילא לפ"ז יש להאריך כל אותו הלילה עד שיאיר השחר דוגמת מעשה הנס שנמשך כל אותו הלילה, וסברו התלמידים דסגי עד גמר הלילה אבל דעת רבותינו שיש להאריך יותר מעד השיעור הראוי לק"ש דק"ש הוא משיכיר ודוקא שיהיה יום ממש כדי לקיים מצוה זו כמו שהיה במצרים ולפרסם עי"ז חלק זה של הנס.

עוד יבואר ע"ד שדנו הפוסקים דקורא ק"ש בעלות השחר יוצא בשביל ק"ש של ערבית וגם בשביל ק"ש של שחרית רק שאדם אחד לא יוכל לצאת ידי שניהם כאחת דהו"ל תרתי דסתרי ומיהו אם אחד רוצה לצאת ידי ק"ש של ערבית והשני ידי ק"ש של שחרית יצא ועיין כעין זה בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ב) לענין תק"ש שאפשר לצאת שתי סדרים לשני אנשים בקול אחד והארכנו בזה במשנה הלכות (ח"ו סי' י"ט), וכיון שעדיין לילה היא אכתי זמן סיפור יצ"מ, אבל לאחר הנץ שוב הוי יום לכו"ע ואין זה זמן סיפור יצ"מ של ליל החג זה. וז"ש רבותינו כבר הגיע זמן ק"ש של שחרית ומדויק לשון כל אותו הלילה דגם עלות השחר עד הנץ בכלל וק"ל.

מעשה בר"א ור"י וכו' והיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה. ויש לדייק בלשון אותו הו"ל למיכתב כל הלילה, ונראה לפמ"ש ז"ל דליל שמורים הוא לדורות שהקב"ה חלק הלילה ובחציו הראשון נעשה נס כשרדף אחר ארבע המלכים וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים (ב"ר פמ"ב, ועיין רש"י פ' לך לך עה"פ ויחלק עליהם לילה) והנה הצדיקים הזוכים לחזות בנועם ה' זוכים לאותו לילה ממש ואז הלילה כיום יאיר וז"ש והיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה כלומר אותו הלילה ממש שהי' במצרים שנשמר ובא להם ולכן לא הרגישו כלל שהגיע היום וק"ש של שחרית דלהם אותו לילה הי' שהרי התקשרו באותו הלילה ולא אזל מינייהו. עד שראו תלמידיהם שהם כבר לא היו במדרגות רבותיהם והרגישו שהגיע זמן ק"ש של שחרית.

מעשה בר"א ור"י וראב"ע וכו' והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ויש לדייק למה אותו הלילה, ונראה דהנה בפ' ע"פ נחלקו ר"ע וראב"ע בזמן אכילת פסח דראב"ע דרש ואכלו את הבשר בלילה הזה נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות ור"ע פליג דנאמר חפזון עד שעת חפזון ולר"ע מצוה לאכול פסח ולספר כל הלילה אבל לראב"ע דמצותו עד חצות א"כ לאחר חצות ליכא מצוה של סיפור ג"כ לאחר חצות ועיין טוש"ע בענין קריאת ההלל לאחר חצות ועיין רא"ש (ברכות ט' ע"א) שנסתפק אי הלכה כר"ע או כראב"ע והנה בני ברק אתרי' דר"ע הוה (סנהדרין ל"ב ע"ב) ומספר מעשה שהיו מסובין כל הני חכמים בב"ב ואתר' דר"ע הוה ולכן היו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה, ועיין כעין זה (פסחים ל') ולדרוש להו דהא שמואל כר"ש ס"ל, ומשני אתריה דרב הוה, ועיין עירובין (צ"ד ע"א) אתריה דשמואל הוה. אבל בשאר פסח ראב"ע לא הי' מספר כל הלילה דלשיטתו דאינו חייב לספר רק עד חצות ושפיר כתב אותו הלילה דוקא.

א"י דמה שאמרו זמן ק"ש של שחרית דיקא, דבשל ערבית הא קיי"ל (סוכה כ"ה ע"א, סוטה מ"ד ע"ב) עוסק במצוה פטור מן המצוה ע"כ לא חשו לה, אבל הרי קיי"ל דסיפור יצ"מ אינה אלא בזמן שיש מצה ומרור מונחים לפניך ובגמ' ס"פ ע"פ (ק"כ ע"ב) אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר"א בן עזרי' לא יצא פי' דראב"ע דריש מקרא דאכילת פסח עד חצות ומחצות ואילך הוה נותר וכיון דאיתקש מצה לפסח א"כ אכילת מצה נמי עד חצות וכן פסק סמ"ג ומרדכי בסדר האחרון אבל הרי"ף השמיט מימרא דרבא בפסקיו נראה דס"ל דאין הלכה כראב"ע אלא כר"ע דאמר אכילת פסח מצותה כל הלילה וה"ה מצה וכן פסק הרמב"ם (רפ"ו) וה"ה נתן טעם לדבריו והרא"ש מסופק בדבר וכתב דנכון להחמיר כראב"ע דאפשר דמודה ר"ע להרחיק האדם מן העבירה וכן הי' נוהג ר"ת לאכול האפיקומן קודם חצות ועיין טור שו"ע סי' תע"ז, ולראב"ע סיפור יצ"מ נמי עד חצות ולא יותר ועיין ראשונים שהחמירו לומר הלל קודם חצות ואפילו לתוס' מגילה כ"א דאין להחמיר בהלל כיון דהוא דרבנן אבל מצות סיפור יצ"מ דאורייתא לראב"ע לא אמרו אלא עד חצות וא"כ למה לא אמרו תלמידיהם הגיע זמן ק"ש של ערבית, שהרי מחצות כבר לא היו עוסקים במצוה ושוב הרי הם חייבים בק"ש. וע"כ דכאן מודה ראב"ע לחכמים ומצותה כל הלילה ולכן אמר רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית ומכאן ראי' לפסק הרמב"ם דמצותה כל הלילה ומייתי מעשה רב דראב"ע בעצמו ישב עם החכמים כל הלילה והיו מספרים ביציאת מצרים ע"כ שהודה להם דזמנה כל הלילה דיחיד ורבים הלכה כרבים. ומיהו כל זה יש לדחות בדרך פשוט שהרי י"ל שלא ישבו על הסדר עד שקראו ק"ש של ערבית.

מעשה בר"א וכו' עד שבאו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית י"ל דאיתא בזה"ק ובמדרשים דליל התקדש החג היתה מאירה כשמש, וא"כ שלט אז האור ל"ו שעות, דהיינו יום י"ד וליל ט"ו ויום ט"ו.והצדיקים הללו בקדושתם משכו אליהם אורות הללו בליל פסח והי' להם לילה כיום יאיר, וביותר יש להבין כן ע"ד שכתבו התוס' בחגיגה (ט"ו ע"א ד"ה שובו) שהושיבו את ר' אליעזר ור' יהושע בחדר אחד ועסקו בתורה וליהטה אש סביבם יעו"ש ועי' תוס' במס' סוכה (דף כ"ח ע"א ד"ה כל) ועי' רש"י שם, שהיו מלאכי השרת מתקבצין סביביו לשמוע ד"ת מפיו וכעי"ז מבואר בירושלמי (ריש פ"ב דחגיגה) בר"א בן ערך וריב"ז שדרשו במעשה מרכבה וליהטם האש והיו מלאה"ש מקפצין לפניהם כבני חופה שמחין לחתן עי"ש כל הענין, וזה מבואר בליל הסדר שמלאכי השרת יורדים למטה להאזין בסיפור הנס ובנפלאותיו ית' כמו"ש ברעיא מהימנא פרשת בא ומזה נעשה אש וזה האיר להם ולכן לא ראו שכבר הגיע זמן ק"ש של שחרית שהרי בין כך ובין כך היה כיום יאיר עד שבאו תלמידיהם מבתיהם והם כבר לא היו בבחינה זו וראו שבאמת כבר הגיע זמן ק"ש של שחרית ואמרו להם רבותינו כבר הגיע זמן ק"ש של שחרית דכבר יום ממש הוא.

מעשה בר"א ור"י וראב"ע ור"ע ור"ט וכו'. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים נראה דהנה אמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו בדרך קצרה (חולין ס"ג ע"ב) אבל זה דוקא כשיש שם התלמיד כדי שיוכל ללמוד ולזכור מה שרבו מלמדו אבל הרי התלמידים לא היו אתם וז"ש עד שבאו תלמידיהם ואמרו דעד השתא לא היו שם ולכן לא היו צריכין לקצר וכל המרבה הרי זה משובח.

.אמר רבי אלעזר בן עזרי' וכו' ולא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות וכו', והקשה החיד"א למה סידר משנה זו אחר הא מעשה דחכמים שישבו מסובין בב"ב וע"ש, ולענ"ד י"ל בדיוק לשון המעשה, והיו מספרין ביציאת מצרים כל "אותו" הלילה ולכאורה תיבת אותו מיותרת והי"ל והיו מספרין ביצ"מ כל הלילה וי"ל דבכיון כתב אותו הלילה להדגיש דדוקא אותו הלילה שהוא ליל פסח מזכירין יצ"מ בלילה אבל בשאר לילות לא וכחכמים דראב"ע ולכן מביא אח"כ ואמר רבי אלעזר ב"ע שלא נצח את החכמים שיאמרו יציאת מצרים בכל לילה עד שדרשה בן זומא אבל אותן החכמים לא דרשו אלא אותו הלילה ולא הזכירו יצ"מ בק"ש של לילה. ובזה י"ל מה שבאו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית הוא כיון שאמר כל אותו הלילה וי"ל דהתלמידים ס"ל כרבותיהם דאין מזכירין יצ"מ בלילות כלל אלא בק"ש של שחרית כמבואר בירושלמי ובאו תלמידיהן ואמרו רבותינו כלומר אתם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית ובסיפור זה יכולים אתם לצאת בהזכרת יצ"מ.

אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות, מקשים העולם מה רבותא אשמעינן בזה דהרי אני כו' הא לא הי' בן שבעים שנה אלא כבן שבעים שנה שנעשה לו נס כמבואר בחז"ל (ברכות כ"ח ע"א) והנראה דראב"ע נעשה נשיא והשעה עמדה לו והנה אמרו ז"ל וה' אלקיו עמו מלמד שהלכה כמותו והכ"נ ראב"ע שראה שנעשה לו נס כזה וע"כ שהי' אלקיו עמו א"כ הלכה כמותו בכל מקום וז"ש הרי אני כבן שבעים שנה כלומר שנעשה לו נס גדול וא"כ הי' לו לזכות ולנצח את החכמים אמנם במקום של מחלוקת שכבר נחלקו בו מקודם לפני שנעשה הנס לא אמרינן הלכה כמותו כי א"ל ראי' שה' עמו וראי' מתנור עכנאי שעמד ר' יהושע על רגליו ואמר אין משגיחין בבת קול ותורה לא בשמים הוא אלא יחיד ורבים הלכה כרבים (ב"מ נ"ט ע"ב) והכ"נ הגם שנעשה לו נס לצורך שעה ומ"מ כיון שחכמים חלקו עליו הלכה כחכמים. וז"ש ולא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות הגם שנעשה לו נס משום דחכמים פליגו עליו.

אראב"ע הרי אני וכו' ולא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, והא דלא דרשה ראב"ע כן י"ל דדרש כמו שדרשו בירושלמי (ברכות פ"ג ה"א) אמר ר' בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאת עוסק בהם בחיים ולא ימים שאת עוסק בהם במתים והביאו תוס' ברכות (ר"פ מי שמתו) ע"ש.

.ברוך המקום ברוך הוא וכו' כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע, ויל"ד שהתחיל והזכיר לברך את המקום גם על הרשע ומה זה השמחה ונראה דהנה קודם בריאת העולם היו אור וחושך משמשים בערבובי' (עי' רש"י ורמב"ן בראשית פ' י"ד) ואמר ינאי (סוטה כ"א) אל תראו לא מן הפרושים ולא מן הצדיקים אלא מן הצבועים, ואליהו בהר הכרמל (מלכים א' י"ח כ"א) אמר עד מתי אתם פוסעים על שתי הסעיפים אם ה' הוא אלקים לכו אחריו ואם הבעל וגו', וזהו ויבדל אלקים בין האור ובין החשך ובמד"ר מבואר דהיינו בין מעשיהם של צדיקים לבין מעשי הרשעים, ועי' ילק"ר שהפריד הקב"ה הצדיקים לפניו והרשעים לאחורי הרי חושך, ובזה מבואר מאד דרבקה כשעברה ליד ביהכ"נ יעקב מפרכס לצאת וכשעברה ע"י בית תיפלתם עשו מפרכס לצאת ותלך לדרוש את ה' ואמרו לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו וגו' ונתישבה דעתה, ויש להבין סוף סוף צער הריון לאן אזל וי"ל דרבקה חששה שמא ח"ו ילד אחד הוא בבטנה אלא שהוא מפרכס לצאת פעם למקום טומאה ופעם למקום קדושה כאנשי הריפור"ם רח"ל, אבל כשנודעה ששני גויים בבטנה ויהי' אחד צדיק ואחד רשע נתישבה דעתה ומעתה הצדיק יהי' צדיק גמור, וז"ש ברוך המקום ברוך הוא וכו' כנגד ד' בנים וכו' אחד חכם ואחד רשע שיהי' אחד חכם כולו ואחד רשע כולו ולא יהי' חכם ורשע יחד וע"ז ברוך המקום דגם זה בכלל ברכה.

א"י דהתורה למדה ד"א שלא תאמר בן זה חכם הוא אותו אדרוש אבל שאר בנים ארחיקם ולזה אמר שהתורה דברה כנגד כל ארבעה בנים ואתה צריך לעשות פעולות ולהתעסק בארבעתם אלא שאתה צריך להסביר לכל אחד לפי דרכו, לבן חכם תדריך ותבינהו כדרכו ולבן רשע אל תחשוך ממנו השבט והקהה את שיניו עד שישוב לה' ולא תניחנו ברשעו ולזה בירך המקום על כולם, כי חייב לקרב כולם לעבודת הבורא ית"ש.

ברוך המקום וכו', כנגד ארבעה בנים דברה תורה. נראה דפסק בעל הגדה דאפילו בן הרשע מקרי בן למקום ולכן ברוך המקום דכולהו נקראים בנים ועיין ברכות (י' ע"א) הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר"מ והוו קא מצערי ליה טובא, הוה קא בעי ר"מ רחמי עלויהו כי היכי דלימותו, אמרה ליה ברוריה דביתהו מאי דעתך משום דכתיב (תהלים ק"ד) יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב וכו' בעי רחמי עלויהו והדרי בתשובה. ועיין קידושין (מ' ע"א) בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי ר' יהודה ר"מ אמר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים ואומר והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם ואמר להם בני אל חי ע"ש. ועיין באר הגולה להמהר"ל ז"ל מפראג (באר השביעי פי' ברכת המינים) ובשו"ע האר"י (הל' תפלה סי' י"ח) ובס' יסוד יוסף ובס' קב הישר (פ"ה אות י"ז) שצריך אדם להתפלל על רשעי הדור שיחזרו בתשובה, ועיין משנ"ה (ח"ג סי' כ"ט וח"ו סי' כ"ז-כ"ט) באריכות. ובתפלה ועל כן נקוה לך וכו' להפנות אליך כל רשעי ארץ יכירו וידעו כל יושבי תבל וכו' ויקבלו כולם את עול מלכותך. וז"ש כנגד ארבעה בנים ברוך הוא.

ברוך המקום ברוך הוא וכו' אמר לשון ברוך המקום ולא אמר ברוך ה' ועיין הגדת ע"פ דהקב"ה נקרא מקום ועיין א"ע בפתיחה על המגילה למה לא נזכר הקב"ה במגילה ואמר ואולי ממקום אחר כלומר שכתוב במגילה ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר וכוונת ממקום על השכינה, וזהו ברוך המקום ברוך הוא היינו הקב"ה כביכול הנקרא מקום, מקומו של עולם.

ברוך המקום ברוך הוא ברך שנתן תורה לעמו ישראל כנגד ארבעה בנים דברה תורה וי"ל מה ההודאה ושבח להמקום ברוך הוא על הרשע ובשלמא על החכם שפיר ברוך הוא ונראה דודאי אין זה מעלה לקלס הקב"ה על הוויות הרשע ח"ו אמנם המגיד מסביר דהנה בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו עובדי ע"ז כדאיתא במדרש שהים טען הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז ומה נשתנו אלו מאלו והשיב לו הקב"ה שוטה שבעולם אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון ובאמת כי זה היתה טענת משה שטען (שמות ג' י"א) מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ואמרו באיזה זכות אוציאם ואמר לו הקב"ה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה הנה אמר לו הגם שעכשיו אין להם זכותים והללו עובדי ע"ז והללו מ"מ בזכות התורה שיעבדו את האלקים ראויים הם להגאל מבואר דבשביל תורה ראוי אפילו רשע להגאל שסופו לחזור בתשובה וז"ש ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל וכיון שנתן תורה לעמו ישראל אז כבר כנגד ארבע בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע דע"י התורה גם הוא יחזור בתשובה וגם הוא יש לו מקום ולכן ברוך המקום מכלם.

או יאמר ברוך המקום וכו' כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע דהנה דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, וכל ישראל חייבים לקיים כל התרי"ג מצות וכתבו הפוסקים דכל זמן שלא יקיים כל המצות עתיד לחזור בגלגול לעוה"ז ועיין חרדים בהקדמה והאמנם יש כמה מצות שאין אדם יכול לקיים אותם ולמשל מצות שנוהגין בכהן לבד או בנשים ולכן אמרו שישראל ערבים זה לזה וכשאחד מקיים מקיים זה לכלל ישראל וזה שתקנו לומר לפני עשיית מצוה בשם כל ישראל והנה יש מצות בתורה שרק רשעים יכולין לקיים וכגון והשב את הגזילה הרי צריך לגזול ולאחר שגזל וחזר בתשובה והשיב את הגזילה ואם נשבע עליו ושב והביא את אשמו בראשו וחמשתיו יוסף עליו וכן תשובה למ"ד נכלל במ"ע צריך קודם ח"ו לחטא וכל קרבן חטאת וכיוצא והב"ד שיש עליהם דיני ב"ד להכות רשע ולדון אותם והאונס שגירש חייב להחזיר ועוד ועוד הרבה מצות שבאים רק ע"י רשעים שחזרו בתשובה וכל לאו הניתק לעשה וכיוצא בזה והנה כל אלו המצות צדיק לא יכול לקיים והרי נתנה תורה כולה לכולם וע"כ כנגד כלם דברה תורה.

ואולי זה פי' המדרש ב"ר יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים חושך אלו מעשיהם של רשעים איני יודע איזה מהם חפץ הקב"ה כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוי אלו מעשיהם של צדיקים ופליאה על הס"ד שחפץ הקב"ה במעשיהם של רשעים ולהנ"ל אתי שפיר שהרי אלו ואלו דברי אלקים חיים הם מעשה צדיקים שמקיימים מצות ומעשה רשעים שחוזרים בתשובה ומקיימים המצות ע"י שחטאו ונצטוו על מצות מיוחדות ובאו מצות אלו ממקום חושך וצלמות לאחר שחטאו ועליהם אמרו במקום שבע"ת עומד אין צדיק גמור יכול לעמוד וז"ש ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל וא"ת והיאך יקיימו כל התורה כולה והרי הרבה מצות יש שא"א לקיימם זולתי לרשעים וכיוצא בזה ולזה ממשיך כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול וכלם יש מקום וחלק בתורה שסופם לחזור בתשובה כולם ובלאו הכי א"א לקיים כל התורה.

א"י בדיוק לשון ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל מה שייכות הרשע לנתינת תורה עוד יש לדייק לשון תרוייהו דחכם אומר מה העדות והחוקים וכו' ורשע אומר מה העבודה הזאת לכם למה קרא זה לה עבודה, ונראה לפמ"ש (חגיגה ט' ע"ב) א"ל בר הי הי להלל מאי דכתיב (מלאכי ג') ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלקים היינו רשע היינו אשר לא עבדו א"ל עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד, א"ל ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו א"ל אין צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזי חד עשר פרסי בתרי זוזי. ופרש"י אינו דומה אע"פ ששניהם צדיקים לא עבדוהו בשוה שזה עבדו יותר. ועיין ח"א מהרש"א דהשונה ק' פעמים הוא נגד הנשמה והשונה עוד אחת הוא חלק אלק ממעל ע"ש.

ובש"ע האר"י ז"ל כי מלאך הממונה על זכרון מיכא"ל בגימ' ק"א ומלאך הממונה על השכחה נקרא ס"מ בגימ' ק' והנה השונה מאה פעמים ואחד נכלל השם מיכא"ל וז"ש ברוך המקום ברוך הוא כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע וכו' חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים אשר צוה ה' אלקינו אתכם כוללת שם ה' מאה ואחד ולזה קראו עובד אלקים ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין כלומר הטעם שאסור לאכול אחר האפיקומן דברים אחרים כדי שישאר לו טעם מצה בפיו והכ"נ בשביל זכרון שלא ישכח תלמודו, וכדי שלא ישכח צריך להיות עובד וחוזר בתורה מאה פעמים ואחד.

אחד חכם ואחד רשע ואחד תם וכו' ולכאורה היל"ל אחד חכם והשני והשלישי וכו' וי"ל כי בצלם אלק עשה את האדם וכתבו התוס' (ע"ז דף ה' ד"ה אין בן דוד בא) דנשמות בני ישראל יש להם מקום מיוחד שבאים משם ואינם באים מאותו המקום דנשמת העכו"ם בא, וזה הוא החלק אלקי ממעל כביכול שיש בכל איש ישראל שאין בעכו"ם וזה הוא הקדושה שיש להם יותר על שאר אומות ואפילו לאחר שנתגיירו כידוע. וז"ש אחד חכם ואחד רשע וכו' כולם אם הם מזרע ישראל יש בהם מקדושת אחד יחיד ומיוחד ולכן אתה צריך להדריכו למצות ה' ב"ה והבן.

.חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים וכו' רשע מה הוא אומר מה העבודה וכו' ואף אתה הקהה את שיניו וכו'. כבר ידוע הקושיא דמה בין חכם לרשע בדבריו. ונראה ע"ד המוסר דהאדם ניכר בדיבורו ובעסקיו ואמרו כל החלומות הולכין אחר הפה ומתוך דיבוריו נראה מהותו ומה הוא עסוק בו כי זה תוכן חייו. והנה החכם שכל רגע דבוק בה' ובתורתו ואינו מבטל אף רגע לבטלה אלא עוסק בתו"מ, ממילא כל דבריו בתורה ומצוות. וזה שאמר חכם מה הוא אומר, מה דיבורו של חכם, ומתרץ מה העדות והחקים והמשפטים וכו', כלומר כל אמרתו וכל דבריו רק מה העדות והחקים ובמצות ה', ואף אתה אמר לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו'. אבל הרשע מה הוא אומר מה העבודה, פי' כל דבריו הם בעבודה שואל מה העבודה הזאת אפשר לעשות ממנה מעות ולו העיקר אם יש עבודה ואם שואלים אותו משיב הלא אני צריך להחיות את נפשי ולאכול ולשתות וכו'. ואמר רשע מה הוא אומר, פי' מה הם דבריו, מה העבודה הזאת וכו' הכל על הגשמיות, וכיון שכל דבריו הם עבודה ועבודה זה סימן שאין בו יראת אלקים וכפר בעיקר שהוציא את עצמו מן הכלל ולכן הקהה את שיניו וא"ש.

ועוד אפשר לבאר דהחכם הוא המאמין ומודה שהמצוות הם אשר צווה ה' ומה שאנו מקיימים הוא מחמת שכן נצטוו אבותינו, ולכן אמר מה העבודה הזאת אשר צוה ה"א כלומר שהציווי הוא מה' אלקינו אלא שלו יש שאלות ועיונים בטעמי הדבר, אבל רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם כלומר שטוען שהעבודה הוא לכם, שאתם בעצמכם או אבותיכם המציאו עבודה זאת ואינו מאמין שכן נצטוונו מהשי"ת, ולכן אף אתה אמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל, שכיון שהוא מן הכופרים הי' מת עמהם בשלשת ימי אפילה.

א"י שה' ית"ש צוה להזות מן הדם על המשקוף ועל המזוזות ואחר שעשו כאשר צויתי ופסחתי וגו', ומשו"ז נקרא פסח על שפסח על בתי בנ"י, ואף אותו רשע שאמר מה העבודה הזאת לכם אם היה רוצה ליגאל היה חייב להקריב הפסח וכיוון שאינו מודה בעבודה זו ולכן לכם ולא לו, שאילו היה שם לא היה מקריב את הפסח ולא זורק מן הדם ולא היה נגאל אלא היה נאבד עם המצריים.

חכם מה הוא אומר מה העבודה הזאת אשר צוה ה' אלקינו אתכם ורשע אומר לכם ונראה דלשון אתכם פרושו כמו אתכם בחיריק תחת האל"ף כלומר עמכם ולא כן הרשע שאמר לכם ובזה מיושב כל הקושיות שהקשו והרמב"ם כנראה גורס אשר צוה ה' אלקינו אותנו.

א"י חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים וכו' אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן וי"ל כיון דהוא חכם ודאי יודע הלכות פסח דבלאו הכי אמאי קרי ליה חכם ונראה לפמ"ש המאירי ז"ל יומא כ"ו ע"א וז"ל בכמה מקומות ביארנו שראוי לאדם להזהר שלא לפרסם עצמו בהוראה אלא א"כ יודע בעצמו ושיהו אחרים מסכימים עליו שהוא ראוי לכך. ואין אדם ראוי לכך בשלימות ידיעה לבד שכמה ראינו שידיעתם גדולה בתלמוד שאינם יודעים לכוין שמועה אחת, להלכה ולמה שראוי להורות. וכמה מוחזקים בחדרי תורה וכשהוראה באה לידם אף הפתח אינם מוצאים. וכלל הדברים אין אדם זוכה להוראה אלא בשתי דברים א' ידיעת התלמוד וקבלתו [פי' קבלה שקבלנו מדור דור עד משה רבינו] ושניה לה שלמות הכח השכלי שבו לבחינת הדברים והבאתם למצרף להוציא דבר מתוך דבר ועל שניהם בכלל אמרו במס' סנהדרין גמיר וסביר. ועל זו האחרונה אמרו כאן על שבט יהודה אסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא קאמינא כלומר אע"פ שהם חכמים אינם יודעים לכוין את השמועות כהלכה ע"ש.

ובגמ' מכות (י"א ע"ב) א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מאי דכתיב יחי ראובן ואל ימות וגו' וזאת ליהודה כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים אמר לפניו רבש"ע מי גרם לראובן שיודה יהודה וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה על אבריה לשפא לא הוה קא מעיילא ליה למתיבתא דרקיע ואל עמו תביאנו לא הוה קא ידע למישקל ומיטרח בשמעתא בהדי רבנן ידיו רב לו לא הוה ידע לפרוקי קושיא ועזר מצריו תהי' ע"ש. ועיין עוד קידושין ל"ג וברש"י שם היאך תורה עומדת מפני לומדיה.

ולכן אפשר שיהיה חכם גדול בקי בחדרי התורה ואפ"ה לא ימצא פתח בההלכה ולכן אמר על חכם כזה ששואל מה העדות והחוקים וכו' כנראה שלא הגיע להוראה דבלאו הכי היה יודע העדות והחקים מה הם ולכן אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

א"י דשאלת החכם מה העדות והחקים וכו' כוונתו להקשות למה צריך כל כך ענינים כדי להזכיר נס אחד מצה ומרור חגיגה טיבול ד' כוסות סיפור יצ"מ ועוד למה לן כ"כ זכירות על נס אחד הי' די באחד וע"ד ששאל אותו מין אם הקב"ה אוהב אתכם למה הרבה לכם כ"כ מצות האוהב את בנו מטריחו יותר או מקילו יותר וכבר הקשו כן אהא דאמר ר' חנניה בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להן תורה ומצות דאדרבה אם רצה לזסכות היה לו ליתן אחת או שתיים ותי' דכיון שהרבה א"א שלא יבא לידי אדם קיום מצוה באיזה אופן שהוא ויבא לו זכות ולכן אף אתה אמור לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כדי שתשאר לו טעם מצה בפיו שע"י הרבה מצות ישאר לו טעם מצוות ועיין רמב"ן עה"ת פ' בא עה"פ קדש לי כל בכור שלא יעשה הקב"ה נס לכל רשע בכל דור אלא צוה הרבה מצות זכר ליציאת מצרים וכשיקנה מזוזה ויקבענה על המשקוף כבר יאמין בכל התורה וזה הלכות הפסח שישאר לו טעם מצוות בפיו ולכן הרבה תורה ומצות.

חכם מה הוא אומר כו' רשע מה הוא אומר. והתי' להחכם אמור לו כהלכות הפסח ולרשע אמר הקהה את שיניו, ולכאורה למה לא אמר לרשע נמי כהלכות הפסח. ונראה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' ת"ת (פ"ד ה"א) אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו וכו' ע"ש וא"כ כאן כיון שהוא רשע אסור ללמדו הלכות הפסח, וכבר אמר החכם מכל אדם ברוח קדשו חושך שבטו שונא בנו (משלי י"ג כ"ד), ולכן אמר הקהה את שיניו ואז אמור לו בעבור זה וכו'.

חכם מה הוא אומר וכו' ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן נראה לפמ"ש די לחכימא ברמיזא ולכן חכם ששואל מה העדות וכו' אין צריך לדבר אליו ולהסביר לו בעקיפין אלא תשיב לו מיד כהלכות הפסח בלי כחל ושרק, וכן לרשע שמסיר אזנו משמוע נמי אל תדבר אתו אלא הקהה את שיניו ויקוב הדין את ההר, ואמור לו אלו הי' שם לא הי' נגאל אתם, אבל התם ושאינו יודע לשאול את צריך להסביר ולהמשיכן בדברים עד שיבינו גודל הנס. ואמר את פתח לו לשון נקבה, שצריך לדבר אליו בדרך רך ותחנונים כרחם אם על בניה, וק"ל.

חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, והנראה דהחכם שואל למה ישנם כמה מיני מצות עדות חקים ומשפטים הי' יותר טוב שנתן לנו רק משפטים או רק חקים (עיין רמב"ם פ"ח מהק"פ ה"ג). אמנם כבר אמרו ז"ל דבכמה מצוות לא רצה הקב"ה לגלות טעמה שלא להכשל בה וכמה מצות הם רק לשם משמרת שלא נעבור על מצוה אחרת כדרך שאמרו בירושלמי (הובא בתוס' פסחים ק"כ ד"ה מפטירין) דלכן הפסח נאכל על השובע שלא לבוא לידי שבירת העצם והרי הוא גדר וסייג. ור' חנינא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, והקשו אדרבה מי שיש לו אוהב מרבה עליו משא או ממעט. אמנם כבר תי' (עיין ירים משה אבות פ"א) שלרבויים של המצוות לא יבצר מהזדמן איזה מצוה תמיד, משא"כ אם היו מעטים. ולכן אמר אף אתה אמור לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שהוא לסייג וגדר וא"כ לא תקשה נמי שישנם כמה מיני מצות. אבל הרשע אומר מה העבודה הזאת לכם כפר בעיקר שאינו רוצה כלל בעבודה להשי"ת ולכן הקהה את שיניו ואמור לו אילו הי' שם לא הי' נגאל.

חכם וכו', נראה דהחילוק בין חכם לרשע כשנדייק בשאלת החכם ששאל מה העדות והחקים והמשפטים ורשע לא שאל רק על העבודה ולא הזכיר משפטים כלל, ונראה דהרשע אינו מערער על מצות שכליות שהם המשפטים רק אמצות חקיות שהוא עבודת ה' החקים גזירה הוא מלפני כדרך רשעי הזמן אבל האמת כי הא בלא הא אי אפשר כמ"ש (תהלים קמ"ז י"ט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, כלומר כיון שאין מקבל עליו כולו כפי שנמסר לנו מסיני א"כ אפילו משפטים שהם מצות השכליות נמי לא יודעים, וז"ש רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם דהיינו עדות וחקים ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר שבודאי הוא על הכלל כלו יצא ולכן ואף אתה הקהה את שיניו.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול וכו' וי"ל למה כתב בלשון אחד בכל בן ובן היל"ל אחד חכם והשני רשע וכו' ולולי דמסתפינא דמיירי הכל בבן אחד שהוא יחיד ומ"מ יש זמנים אצלו פעמים הוא שואל כחכם וצדיק ופעמים הוא שואל כשאלת רשע ולפעמים עושה עצמו תם ולפעמים שאינו יודע לשאול וקאמר שלכל פעם ופעם יש לו להשיב לו כפי שאלתו או כפי תמימתו ולחנכו וע"ד שאמר החכם חנוך לנער לפי דרכו כי יזקין לא יסור ממנה ולכן כשאומר שאלת חכם משיב לו אין מפטירין וכו' והבן.

.רשע מה הוא אומר כלומר גם הוא צדיק ועובד ה' שהרי גם הוא לומד תורה אלא שאומר מה העבודה הזאת אשר צוה ה' אתכם כלומר למה מאה פעמים ואחד ולא די בעבודה שלי ומה בין עבודה שלי לעבודה של החכם ומה התועלת במאה פעמים ואחד יותר ממאה פעמים אבל תרוייהו צדיקי הם ותרוייהו לומדי תורה הם, ואמר ואף אתה הקהה את שניו וכו' דלמה נתן לו השם שיניים לגרוס ולמעלה גרה בתורה ולא תשכח מפי זרעו דזה עיקר בתורה וכל השוכח דבר אחד ממשנתו ח"ו חייב א"כ אם הוא אינו עובד ה' כדי שלא תשכח ולכן אלו הי' שם לא היה נגעל דכל עיקר הגאולה היתה בשביל התורה שיעבדו את אלקים על ההר הזה וכיון שהוא אינו לומד שלא ישכח הקהה את שניו והבן, ואתי שפיר נמי דהניחם זה לעומת זה אחד חכם ואחד רשע שניהם מיוחדים בעבודה ותרוייהו צדיקים הם וגם מה שאמר ברוך שנתן תורה לעמו ישראל דכנגד זה דברה תורה כלומר שנוגע בלימוד התורה.

רשע מה הוא אומר וכו' ואף אתה הקהה את שיניו. וצריך להבין הנה אמרו (פסחים ס"א) כל בן נכר לא יאכל בו פירשו ז"ל במי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, וביאור הדברים דבכל מצות אם רצה רשע לקיים מקיים ואדרבה מצוה לקיים, ועיין ברמב"ם הל' נשיאת כפים (פט"ו ה"ו) ואין אומרין לאדם רשע הוסף רשע והימנע מן המצוות, וכאן אין מניחין לו לקיים המצוה אם רוצה לאכול מפסח. ונראה דהפסח בא על שום שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל בנגפו את המצרים וזה לא הי' רק על בתי בני ישראל הצדיקים אבל הרשעים מתו בשלושת ימי אפילה, וא"כ הפסח הוא זכר רק לצדיקים שבמצרים שפסח עלי בתי בנ"י הצדיקים הם ולא לרשעים אפי' רשעי ישראל ולכן אסורים הרשעים לאכול ממנו, וז"ש ואף אתה הקהה את שיניו שלא יאכל הפסח ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אילו הי' שם לא הי' נגאל כי היה מת בג' ימי אפילה ואינו שייך למצוה זו ולכן אינו אוכל ממנו.

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וכו' ואף אתה הקהה את שיניו. וצ"ע דבתורה כתיב ויקוד העם וישתחוו על בשורת הבנים ובבן רשע מיירי עיין מכילתא (ובילקו"ש שמות רמז ר"ח) וכאן שפך חמתו עליו. ונל"פ דב' מיני רשעים הם, אחד שהוא רשע לתיאבון ואף שהוא בעל חוטא שיצרו גבר עליו מ"מ הוא יודע מהו דרך האמת ומקנא באדם מישראל שומר התורה שמרגיז יצ"ט על יצה"ר אלא שמתייאש שכבר נתפס ברשת התאוות הגוברת בו ורשע כזה עדיין יש לו תקוה שסוף סוף ישוב לה' בזקנתו כשיחלוש כח התאוה ועכ"פ יגדל בנים לתורת ה' כי אין לו יצה"ר שלא לגדל בניו לתורה ואדרבה מתקנא הוא בבנים אחרים הולכים בדרכי ה', וזהו מ"ש במדרש (ילקו"ש וירא פצ"ה) בן חכם כחצי חכם, שזה קאי על האב, אבל יש רשע שהוא אפיקורס ומומר שלא די שאינו שומר התורה מעצמו אלא אינו סובל מה שאחרים מקיימים תורה ומצוות וצר עינו עליהם והרי הוא מסית ומדיח את האחרים, ורשע כזה הוא מסוכן מאד ואסור לדבר אתו וע"ז אמרו (סנהדרין ל"ח ע"ב) שאין להשיב לו כ"ש דפקיר טפי, ולכן בתורה כשנתבשרו בבנים אף שיהי' ח"ו בן רשע אבל רק לתיאבון ועכ"פ יצאו ממנו בנים טובים ולכן ויקוד העם וישתחוו, אבל בעל ההגדה מדבר ברשע שהוא מומר והרי רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם כלומר לא די שהוא אינו מקיים העבודה הזאת אלא מונע אחרים מעבודה זו ושואל למה לכם לעשות העבודה הזאת רשע כזה הוא שורש פורה ואל תדון עמו ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי וכו'.

והנה במצרים ג"כ טען עוזא שר של מצרים הללו עובדי ע"ז והללו וכו' והשיבו הקב"ה שוטה שבעולם אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון נמצא דבנ"י היו שם רשעים והנה אמרו ז"ל (ילקו"ש פ' בשלח) דבשלשת ימי אפילה מתו רשעי ישראל וא"כ איך טען שר של מצרים הללו והללו, וע"כ כמו שכתבנו דרשעי ישראל שהיו להכעיס מינים ואפיקורסים ולא רצו לצאת ממצרים מתו בשלשת ימי אפילה וכל האחרים לא היו רק לתיאבון וכמו שהשיב להם הקב"ה אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, ואונס יצה"ר נמי אונס הוא כמאמר ר' עמרם חסידא (קידושין פ"א) את נורא ואנא בישרא, לכן לרשע כזה שכפר בעיקר ולהכעיס אמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל שהי' מת בשלשת ימי אפילה.

רשע מה הוא אומר וכו' ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכו' אילו הי' שם לא הי' נגאל נראה לפרש ע"ד שאמרו חז"ל (תענית י"א ע"א) כל שאינו מצטער עם ישראל אינו זוכה ורואה בנחמתן, והוא כיון שהוציא עצמו מן הכלל ולא החזיק את עצמו כחלק מכלל ישראל נמצא שלא הי' מצטער בצרתן של ישראל ממילא לא הי' זוכה ורואה בנחמתן ולכן אילו היה שם לא היה נגאל. ודע דבירושלמי פסחים גרס אילו הי' שם לא הי' ראוי ליגאל.

והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו'. ובמכילתא (שמות י"ב כ"ו) והי' כי יאמרו אליכם בניכם וגו' בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה שסוף התורה עתידה להשתכח מישראל ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה שהן עתידין לראות בנים ובני בנים, וכבר תמהו המפרשים בפלוגתא רחוקה זו דבר והפכו. עוד נלפע"ד לדייק למ"ד שהן עתידין לראות בנים ובני בנים אינו מובן בני בנים היכן רמוזין כאן והלא לא אמר רק בניכם.

ונראה לכשנתבונן במצב דורנו זה אשר בעו"ה אנו חיים בה דבר תמוה ומוזר, שגם בבתי יהודים הכשרים שומרי דרך ה' ומוסרים נפשם על מנהגי ישראל בכל דקדוקיה, ובניהם אשר גידלו פנו עורף ונהפכו סוררה, ובחרו להם דרכי חושך וחלקלקות והשליכו מורשה מאחורי גוום, אמנם פלא הוא אשר בני בניהם אשר יקומון להם ישיתו לבם על דבר אמת וילכו ויתורו דרך חיים ותוכחת מוסר ונתגדל ברוח אבי אביו ומבקש את זקנו מקור מחצבתו, וכשיראה כן האב לא ימנע בעדו ולא יכשיל את בחירתו בכדי לעשות נח"ר לאביו דהיינו להשיב לב בני בנים אל אבותם, ולפעמים אפי' ישדלנו להשיב אל חיק היהדות ויעמול בשרשי התורה, וד"ז מטבע העולם הוא כי לו אין התנגדות היצר אלא ע"ע ולעצמו בהפקירא ניחא ליה, ואפי' יחרוש לבו עוון ונפשו תועה באבדון אבל לעכב את צאצאיו יוצ"ח ע"ז אין התגברות היצר, ולכן רואים במוחש שנתרבה בעז"ה אור התורה מיום ליום ותורה מחזרת על אכסניא שלה ביתר שאת ושבו בנים לגבול אבותם להיחלץ ממעמקי בור מחשכים שבו נלכד.

וזה יל"פ בכוונת המכילתא והי' כי ישאלך בנך דע"י התעוררות מרצון הבני בנים יבעירו באביהם שנתנכרו מעשיו ניצוץ האש ללהב הקדושה ויגרום שגם הוא ישאל לאביו, וזהו שנרמז כאן ב' הפי', שעתידה תורה להשתכח ח"ו אבל מתוך ידיעה זו נודע להם בשורת בני בנים כי לא יודח ממנו נידח, וזהו יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח, דזה ריבוי הסליחה ע"י פתיחת פתחן של בני בנים נעשה בחי' ברא מזכה אבא ונתרבה הסליחה לכולם והבן.

א"י מה שאמר הרשע מה העבודה הזאת לכם, דבאמת יש שני מיני עבודות לה' אחד ע"י אכילה ושתיה, ואחד ע"י צום ותפילה ובתורה, ולעבדו בכל לבבכם ודרשו רז"ל איזה עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה (תענית ב' ע"א, ספרי דברים פמ"א) אמנם מצינו בקרבנות כגון חטאת וכיוצא בזה הבאים לכפרה קיי"ל ואכלו אותם אשר כפר בהם ודרשו ז"ל (יבמות צ' ע"א) מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, הנה אף שהביא קרבן על עוונותיו והתודה עליו מ"מ הכפרה אינו בא אלא לאחר שהכהנים אוכלים מבשר הקרבן וע"י אכילתן מתכפרים הבעלים הרי כמה גדול כח אכילה לה'.

ובזה יש לפרש הגמ' (חגיגה כ"ז) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' פתח במזבח וסיים בשלחן ר"י ור"ל דאמרו תרוויהו בזמן שביהמ"ק קיים מזבח מכפר על אדם עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו ופי' רש"י בהכנסת אורחין ע"כ, ולפי הנ"ל י"ל דהרי אמרו ז"ל (עי' מנחות ק"י) זאת תורת העולה כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, ופרש"י (ב"מ קי"ד ע"ב ד"ה בארבעה) דקרבנות נוהגין בזה"ז מטעם דזאת תורת העולה ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, ולפ"ז לכאורה כיון שהעוסק בתורת עולה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה וה"ה לכל קרבן וא"כ מה צריך לכפרת השלחן אמנם להנ"ל מתיישב בטוב דכל העוסק בקרבן הרי כאילו הקריב הקרבן אבל לכפרה בעי אכילת כהנים דוקא דהאכילה הוא דגרמה על הכפרה ולכן אכתי חסר לו כפרה עד שבא הכתוב ופי' זה השלחן אשר לפני ה' ששלחנו של אדם מכפר עליו ע"י אכילה שהוא בכלל ואכלו אותם אשר כפר בהם.

והנה רשע ברשעתו טוען שעבודה ליכא אלא בלב בתפלה וצומות אבל לאכול ולשתות אין זו עבודה ולזה אומר מה העבודה הזאת לכם כלומר דוקא העבודה הזאת של אכילת צלי פסח ושתיית ד' כוסות וכי עבודה היא זו ובאכילת מצווה ליכא עבודה לדעתו המשובשת ולזה אמר אף אתה הקהה את שיניו דלפי דעתו אין בזה עבודה למה נתן הקב"ה לו שיניים לאכול והקב"ה לא ברא שום דבר אלא לכבודו שנא' (משלי ט"ז, ועי' רש"י שבת נ' ע"ב) כל פעל ה' למענהו, ואם בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אילו הי' שם לא הי' נגאל שהרי לא הי' מודה שה' צוה לעשות קרבן פסח ולאכלו והרי בזכות מצות הקרבת ק"פ נגאלו אבותינו ממצרים כמה שנאמר משכו וקחו לכם צאן וגו' וכיון שהוא חסר זכות זה אלו הי' שם לא הי' נגאל.

רשע מה הוא אומר וכו' ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו וכו' אלו הי' שם לא הי' נגאל, ולכאורה יש להבין אמאי צוו חז"ל להרחיקו כ"כ והא ואהבת לרעך כמוך כתיב ונלפענ"ד דהנה כמוך כתוב ופשוט דאדם אוהב את עצמו כולו וכל חלק מגופו, ומ"מ אין האהבה שוה ושלמה כאחד ועד"מ כשאדם נחתך באצבעו כורך עליו גמי ומניחו וכן באברי רגלו וכיוצא בו אבל כשח"ו ניזוק כל שהוא בבת עינו מיד ידרוש את הרופא ואם ח"ו מרגיש כאבים בחלל לבו כבר יזדרז לרופא מומחה, ולכאורה מ"ש ידו ורגלו ושאר איבריו החיצוניים וכי אין אדם אוהבם באותו מדה שאוהב כל גופו וצ"ל דודאי אוהב את כל גופו אבל מדרגות יש באהבה בין אבר לאבר לפי חשיבות ונחיצות האבר שניכר בעת ההכרח ובלעדי האברים הראשיים אין הגוף פועל כסדרו והכ"נ אמרה תורה ואהבת לרעך כמוך אבל לאו כל אדם שוה, צדיק הוא בחי' עיני העדה ת"ח הוא בחי' לב, ועוד כל אחד לפי מדרגתו כן צריך להיות האהבה אל כל ישראל כל אחד לפי מדרגתו, ועיין משנה הוריות (דף י"ג) ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה, וראש הדור הוא כל הדור (במד"ר י"ט, ועי' ערכין י"ז).

והנה מדרך העולם אדם החש בשיניו הולך לרופא ומבקש לרפאותו או לעוקרו, ולכאורה וכי אין זה חלק מגופו שצריך לשמור עליו ולאוהבו ולמה מוציאו ומשליכו, והתי' פשוט דהשן הוא חלק שאוהבו שמסייעהו לאכול ולהשביע עצמו ולכן מחשיבו כערכו אבל כל זה רק כל זמן שאינו גורם לו יסורים אבל אם הוא כואבו ועושה לו יסורים לסבול ממנו אינו מחייב אלא להוציאו ולזרקו [וארז"ל כל כאב ולא כאב שינים] וזה אמרה תורה ואהבת לרעך כמוך ואפילו ע"ה נמי צריך לאהוב וכמ"ש (מנחות כ"ז, ויק"ר פ"ל) בד' מינים שבאתרוג ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, אבל עכ"פ אין נודף הימנה ריח רע ואינה מצערת אבל כל שמצער א"א לה להיות חלק מן האתרוג, וז"ש בדרך רמז במס' סוכה (ט' ע"א) ואימא הורדיף דרכיה דרכי נועם כתיב, שלא יתכן שדבר הגורם צער יהי' חלק מן המצוה. וז"ש רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וכו' ואף אתה הקהה את שיניו כלומר תן לו הסבר ותביא לו ראיה משיניו שאם מצערים אותו אז מוציאין אותם והכ"נ אמור אילו הי' שם לא הי' נגאל הרי מוסבר דאף שהקב"ה חס על כל ברי' ומ"מ אילו הי' שם לא הי' נגאל כיון שהוא מצער אותנו ואין בו מצוה של ואהבת לרעך כמוך אלא כמוך וכה"ג שמצער גם השן מוציאים וק"ל בדרך צחות.

א"י במה שאמר ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל לפמ"ש בגמ' (סנהדרין צ"ט) אפיקורוס כגון מאן וכו' כגון הני דאמרו מאי אהני לן רבנן לדידהו קרי לדידהו תני א"ל אביי האי מגלה פנים בתורה נמי הוי דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, מתבאר מדבריהם ז"ל דאפיקורס לאו דוקא שהוא כופר בעיקר אלא אפיקורס יכול להיות לפעמים אפי' מדקדק במצות מתוך אמונה שלמה ואף קובע עתים לתורה ואם אך ישמע ממנו פליטת פה על ת"ח המסתגרים בד"א של ההלכה ויזלזל בהם ויקל בעיניו לומר שאין העולם נהנה מהם אלא שהם עושים לעצמם הרי זה יש לו דין אפיקורסות ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואוסר יין במגעו, וז"ש רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם כלומר שכל העבודה לכם הוא ומאי אהני לן, לדידהו קרי לדידהו תני, והכל לכם הוא, ולפי שהוציא עצמו מן הכלל ואמר שאין לו הנאה מהם כפר בעיקר והרי הוא אפיקורוס ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו וכו' אילו הי' שם לא הי' נגאל דזה לחוד יגרום שלא להגאל.

.תם מה הוא אומר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. נראה לפי מה שביארתי במקום אחר בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא ט"ז ג') לפי מה שאמרו דורשי רשומות תשובה ותפילה וצדקה רשום עליו צום קול ממון וגימ' משלשתן ת"ח כמנין זא"ת וזה מ"ש בזא"ת יבא אהרן אל הקודש היינו בתשובה ותפילה וצדקה דקרבן בלא תשובה ותפילה וצדקה אינו מועיל, כל זה שאלת התם מה זאת, כל עוד שאינו רשע שיכפור בה' ח"ו אבל גם אינו עושה תשובה כדבעי כשור תם הזה שהוא אינו מועד ואינו מוחזק לרשע, ואמרת אליו בחוזק יד וגו' דהנה במצרים היו ג' כיתות ישראל צדיקים גמורים בינונים רשעים, צדיקים גמורים חכו והמתינו לרגע שיזכו לצאת ממצרים, בינונים לא חכו כ"כ לצאת ואדרבה אם הי' פרעה מקל השעבוד ונותן להם שחרור היו נשארים במצרים ומ"מ בתור עבדים לא היו רוצים להשאר, כת הג' שלא רצו לצאת בכל אופן, והנה הרשעים גמורים מתו בשלשת ימי אפילה ושתי כתות הנשארים יצאו, אלא שהחלוק שהצדיקים מעצמם יצאו בשמחה והבינונים גורשים מצרים בעל כרחם כמ"ש הכתוב ויהי בשלח פרעה (שמות י"ג י"ז) שלחם בע"כ וכתיב (שמות י"ב ל"ט) כי גרשו ממצרים וזה כונת תם שאומר מה זאת, ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים שעבורו הי' צריך החוזק יד שבלאו הכי לא הי' רוצה לצאת.

תם מה הוא אומר מה זאת בלשון נקבה וכו' וכתב החיד"א ז"ל ששאל על האשה שחייבת בכל עניני הלילה. כי האף אמנם שיש היקש הלא הוא מ"ע שהזמן גרמא ועיי"ש מה שתבין וי"ל דע"ז תי' ואמרת אליו בחזק יד הוציאני ה' ממצרים פי' שהקב"ה הוציאנו קודם הזמן בחוזק יד ואמרו במדרש (במד"ר פ"ג) בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים שהם גרמו וכמ"ש (בפסחים ק"ח ע"ב ובפי' רשב"ם שם) שאף הן היו באותו הנס.

.יכול מראש חדש ת"ל ביום ההוא אי ביום ההיא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, וצ"ב דאי כל הטעם בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך הא אפשר לו להניח מצה ומרור מבעוד יום, ויספר ונראה מכאן קצת סמוכין לשיטת רש"י ור"ת בתשו' ורב האי גאון בתשו' וטור (סי' תנ"ח) ושאר גדולי הפוסקים הראשונים ז"ל דמצה שנאפה קודם חצות של ע"פ אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח, ואתי שפיר לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך ומבעוד יום אי אפשר להניח לפניו מצה שהרי אינו כשרה עד לאחר חצות ואם שיאפה מיד לאחר חצות ויניח לפניו לאו ביום ההוא הוא דלאחר חצות הוא כבר בין הערבים וכיון שאינו ראוי לכל היום ממילא הוא רק בלילה.

יכול מראש חודש ת"ל ביום ההוא. וצ"ב מאי ס"ד, ונראה לפ"מ שאמרו ז"ל בתענית עשרה בטבת שזה חמור יותר משאר ד' תעניות ואלו היה חל בשבת היו מתענים בשבת מפני שתחילת הפרעניות חמור ולפי שבעשרה בטבת התחיל הפרענות שפרצו החומה ולכן הוא חמור, ולפ"ז הרי קיי"ל (יומא ע"ו ע"א, תוספתא סוטה פ"ד) מרובה מדה טובה ממדת פרעניות, א"כ כיון דניסן הוא החודש אשר ישועות בו מקיפות (בפיוט מוסף של פ' החודש) הי' לו להתחיל מראש חודש, וז"ש יכול מראש חודש ת"ל ביום ההוא ואמר א"כ ע"כ יומא קא גרים ויאמר מבעוד יום ת"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך דבאותה שעה ובאותה רגע הוא דנעשה הגאולה, וכמ"ש ישועת ה' כהרף עין (עיין מנחה ליהודה עמ' 72), ורגע מקודם אכתי לא הי' שום סימן גאולה כן יהי' אי"ה בגאולה העתידה פתאום יבוא האור.

יכול מראש חודש ת"ל ביום ההוא וכו' אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, עיין ש"ע (א"ח סי' ת"ל) מנהג לומר ההגדה בשה"ג. והגר"א (בספר שערי רחמים) כתב שאין לומר ההגדה בשה"ג דבעינן מצה ומרור מונחים לפניך, ולפענ"ד כי ודאי ליכא איסור בכל השנה לספר ביציאת מצרים ואדרבה הרי אמר ראב"ע לומר יצ"מ בכל לילה ודרשו בן זומא, ועיין מנ"ח (מצוה כ"א) מה שהאריך בסיפור יצ"מ מ"ש ממצות זכירת יצ"מ בכל יום, והמגיד לא בא רק לפטור מן החיוב דליכא חיוב סיפור יצ"מ מראש חדש אבל ודאי איסורא ליכא אם אומר מקודם ומספר יצ"מ ודו"ק.

איברא דקיי"ל קודם ר"ה צריך כל אדם לעבור על סדר התפלות, ועיין בשו"ע או"ח (סי' תקפ"א מג"א סק"ט) בשם השל"ה וזוהר, וכן הבע"ק צריך לעבור הפרשה עש"ק ועכ"פ קודם שיקרא, והכ"נ צריך להיות בקי בקריאת ההגדה לבני ביתו ודו"ק. וקצת יש להוסיף לפ"מ שאמרו לא יקרא אדם לאור הנר שמא יטה והנה ביו"ט תקנו לומר מערבית פיוטים בתפלת ערבית, ובשבת אין אומרים אותו משום דחיישינן שמא יטה וא"כ כיון דלפעמים חל ליל פסח בשבת ויהא אסור לקרות לאור הנר ולכן אומרים בשה"ג ההגדה והו"ל רגיל וליכא למגזר משום שמא יטה

ודע דראיתי בראבי"ה סי' תכ"ה וז"ל נהגו התינוקות להקדים ולקרות האגדה ביום שבת הגדול. ובענין כתב בסדר רב עמרם ונראין הדברים שכדי להסדיר פיהם ויבינו בפסח וישאלו. ולפ"ז נתחזק הטעם הזה נמי לומר הגדה להיות בקי לומר לבני ביתו והבן.

.מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו וכו' ויעקב ובניו ירדו מצרים. נראה דבא לתרץ למה היינו צריכים לשעבוד מצרים ואם הי' ברצונו ית' לקרבנו וליתן לנו את התורה הי' ראוי ליתנה לנו כמו שהוא, וע"ז קאמר דבאמת מבחינת אברהם יצחק ויעקב הי' יכול ליתנה מיד אלא שמתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ונשאר בנו קצת פגם מתרח והי' צריך לצרף צירוף אחר צירוף ולכן יעקב ובניו ירדו מצרימה.

מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו וכו'. ובגמ' (פסחים קט"ז) מתחיל בגנות ומסיים בשבח, וצ"ע הרי אמרו אל תזכור לנו עונות ראשונים ואמרו ז"ל (ב"מ נ"ח ע"ב) גר אסור לומר לו זכור מעשיך הראשונים וכן לבע"ת, ואמאי מתחיל בגנות ובפרט שמחשיב גם תרח בכלל אבותינו ח"ו. וכי יש לך גנות גדול ממה שמזכירין לו מעשיו הראשונים, ונראה לפמ"ש כבר דחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב והנה בלוט כשהוציאהו המלאכים מסדום אמרו לו ההרה המלט פן תספה, ופרש"י שרמזו לו לחסות בצלו של א"א, ולא רצה ללכת אצל אברהם כי אמר בסדום הי' נחשב לצדיק והי' ראוי להנצל אבל אצל אברהם לא יחשב לכלום ויספה בעונותיו (פסיקתא רבתי פ"ג ב"ר פ"נ), וכעין זה אמרו בנח יש דורשין אותו לגנאי אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (עיין רש"י שם) בדברי קבלה כי באת אלי להזכיר את עוני (מלכים א' י"ז י"ח) וזהו מה שאומרין מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי שאפילו בפני אבותי יהיו מעשי חשובין. ובזה אדרבה כשמזכירין גנותן מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו תרח אבי אברהם וא"כ זרע הקודש שלא הלכו בדרכי תרח ולא נדבקו בחומריותו וכופרין בע"ז זה הוא כבר שבחן, וזה מתחיל בגנות דהיינו כלפי תרח ודומיו ומסיים בשבח דלא די בזה אלא אפי' במחוצתן של האבות הקדושים נמי חשובין מעשיו והשבח כפל ומכופל.

מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו וכו' שנאמר וכו' הקשה לי בני היניק וחכים דוד שלמה נ"י הלא תרח לא נחשב בכלל האבות ואיך אמר עובדי ע"ז היו אבותינו על תרח והשבתי לו לפ"מ דמבואר (נדרים ל"ב) בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו ובמ"ר (ס"ד ד') ר' יוחנן אמר בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו, ור"ל אמר בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, וא"כ מתחילה גם א"א לא הכיר אלא שמה שעבד מתחלה הי' ע"י מדרגתו כפי שקיבל בהכרח מתרח ולכן תלה הקלקלה במקולקל ולא רצו לומר על א"א ע"ה, וכעי"ז פי' בשם הה"ק מקאצק זי"ע דהיינו עד מ"ח שנה לא עבד את הבורא במדריגות ובשלימות כזו כמו אח"כ, וזהו העבודה הראשונהנחשב בעיניהם כע"ז לעומת העבודה שלאח"כ. ואדמו"ר הגה"ק מצאנז-קלויזנבורג (שליט"א) זצוקלה"ה אמר לבני הנ"ל לפרש באופן זה מתחלה עובד ע"ז כלומר דקודם שקרבנו המקום גם הם כלומר ועדיין נחשבו לאבותינו ועכשיו קרבנו המקום והם לא נחשבים עוד לאבותינו אלא אברהם יצחק יעקב.

א"י דידוע (קידושין ה' ע"א, חגיגה י"ג ע"ב) שאין קטיגור נעשה סניגור, וכיון שאבותינו היו עע"ז מתחילה איך זה עכשיו קרבנו המקום לעבודתו והלא כהן שעע"ז פסול לעבוד אף כששב כמבואר בש"ע (או"ח סי' קכ"ח סל"ה) ועי' תויו"ט (סופ"ז) דבכורות, ובמל"מ סופ"ט מביאת מקדש, ובפרט למ"ד דמ"ח שנה הי' אברהם כשהכיר את בוראו (ב"ר פס"ד ד') א"כ הוא ג"כ בכלל עע"ז היה מקודם וא"כ האיך הקריב קרבנות וכעין זה שדברו בפנחס בן אלעזר ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז (סוטה מ"ב) וס"ל דעי"ז אינו ראוי לעבודה, אבל באמת השיב הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו כיון שקנא את קנאת ה' צבאות, ואדרבה ע"י קידוש ה' כזה הוא הגורם שיהא ראוי יותר מאחרים ולכן גם בני אברהם ירדו מצרימה לקדושת השם במסירת נפשם לברר הנצוה"ק מכל סיג ופגם כמו שפי' האר"י ז"ל במחז"ל (ברכות ט' ע"א) עשאוהו כמצודה שאין בה דגן שלקטו וליבנו כל הניצוצות, וזה הפי' וילקט יוסף את כל כסף ארצ"מ, וכן השאר, שקבצו כל חלקי הקדושה, ועי"ז קרבנו המקום.

מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו ובגמ' (פסחים קט"ז) מתחיל בגנות ומסיים בשבח וכבר כתבתי מה שהקשה לי בני הגרד"ש שליט"א דתרח לא נחשב מאבותינו, ונראה כעת לפמ"ש דבן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו וי"א בן מ"ח הכיר את בוראו וא"כ עד התם גם אברהם ח"ו הי' בכלל עובדי ע"ז ולכאורה זה ח"ו בגנות אברהם אבינו הכתוב מדבר ומשני ומתרץ את זה כי הסיבה שתרח אבי אברהם ואבי נחור וכיון שאברהם נולד אצל תרח עד שהכיר הוא את בוראו גם הוא בחושך הולך ואע"פ שנולד אצל עובדי ע"ז מעצמו הכיר את בוראו ובתומו הלך צדיק וא"כ זהו מתחיל בגנות שהוא גנות שגם א"א ח"ו מתחילה עע"ז אבל מסיים בשבח שמתוך גנותו בא לידי שבחו שמעצמו זכה והכיר את בוראו ועזב את כל בית אביו ומולדתו ואולי דזה שמסיים ויעקב ובניו ירדו מצרים, כי הרי יצחק נמי הי' לו עדיין את עשו אבל יעקב מטתו שלמה אלא להוציא כל החלק הרע שבא ע"י תרח לכן יעקב ובניו ירדו מצרימה.

מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו וכו' תרח אבי אברהם וצ"ע היאך חשב תרח מאבותינו והלא בא אברהם והפסיק ביניהם, וגם יש לדייק תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים ולא קאמר ויעבוד [כלומר תרח] אלהים אחרים, ונראה דקאי מתחילה על אברהם ונחור דהנה אמרו ז"ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו וי"א בן מ"ח שנה (עיין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ויש בזה חלוקי מדרשות) והנה עד שלא הכיר את בוראו הי' אברהם נמי עובד אלהים אחרים וכן נחור שהי' אבי שרה. וז"ש מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו כלומר אברהם שהרי תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים עד ג' שנה או מ"ח ואח"כ כשהכיר את בוראו לקח אותו ה' כמ"ש ואקח את אביכם מעבר הנהר וכו' ואם שגיתי ה' יכפר.

.ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים (ישעי' כ"ד י"ד), וסמוך ליה ברוך שומר הבטחתו. יל"פ הסמיכות כדי שלא תקשה שיצחק אבינו נתן לו הקב"ה יעקב ועשו, ועשו נתן לו השי"ת את הר שעיר לרשת אותו שיהיה לו מנוחה ויעקב ובניו ירדו מצרים מטולטלים בגליות וכי זה תשלום גמול לאב שה תמים, וז"ש ברוך המקום ברוך הוא ברוך שומר הבטחתו כי הענין של עשו הי' כמו שמצינו בנחש הקדמוני שהקב"ה קללו ואמר לו (בראשית ג' י"ד) ועפר תאכל כל ימי חייך ואדם הראשון נתקלל בזעת אפיך תאכל לחם, ולפום ריהטא קללת אדם גרוע מקללת נחש שמזונו מצויה לו בכל מקום בלתי יגיעה, אך הענין דהנחש לא רצה הקב"ה להראות לו אות חיבה ורצונו ית' לרחקו מן הקדושה שלא ינק משם כלל ולכן א"ל טול עפרך ותיזיל באורחך, והוא סוד שעיר לעזאזל כדי שלא יעמוד למוקש ולא יביא הקדשים לבית הפסול רח"ל, אבל אדם הראשון נענש כדי לצרפו ולקרבו אליו ית"ש ויהיה ראוי לאכול לחם וע"י העונש יזדכך, וז"ש ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ופטרו בזה מעל פניו אבל יעקב ובניו ירדו מצרים ברוך שומר הבטחתו שהליכתן למצרים דאז היה הכנה לקבלת התורה ולארץ ישראל ולעוה"ב שהם הכל קנין אחד וזה היה תחילת הדרך שלהם הבטחתי הגאולה.

.ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב"ה חשב את הקץ לעשות, וצ"ב מהו לשון חשב את הקץ לעשות, וגם מה שמסיים ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה וגו' ולא היו רק רד"ו, ועיין תוס' (שבת י' ע"ב) אמר רבי חמא בר גוריא לעולם אל ישנה אדם בן בין הבנים שע"י משקל שתי סלעים מילת שעשה יעקב ליוסף כתונת פסים נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, וז"ל תוס' אע"ג דבלא"ה נגזר דכתיב ועבדום וענו אותם שמא לא הי' נגזר עליהם עינוי כ"כ שהרי ד' מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק שלושים שנה, ומהרש"ל גרס שהרי ד' מאות שנה התחילו משנולד יצחק, ובסידור של"ה בפי' על ההגדה כתב שעדיין אין הדבר מובן וביאר דפי' התוס' דגזירת בין הבתרים היתה ת' שנה מבין הבתרים אלא שאחר כך חטאו במכירת יוסף והוסיפו להם ל' שנה, ע"ש, ובהגדת ברכת השיר.

ולפענ"ד לפמ"ש קדמון אחד שתמה דבאמת לא שעבדו עם ישראל רק פ"ו שנים כמבואר במדרש ותי' לפמ"ש וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים אחד מחמשה עלה וארבע מהם מתו במצרים א"כ בשעת השעבוד שעבדו עם חמשה החלקים הנאספים חמשה וא"כ שעבדו את ישראל חמשה פעמים פ"ו שהוא עולה ת"ל וא"כ ריבוי אוכלוסין השלימו לשעבוד של ת"ל שהגזירה היתה רק על זרע אברהם לשעבדם, והנה כתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ולכאורה צריך טעם למה ולהנ"ל כיון שהתחילו לשעבדם והקב"ה חשב את הקץ שיגאלו במהרה ולכן נתן להם ששה בכרס אחד בכדי להשלים הסכום של ת"ל שנה.

ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב"ה חשב את הזמן וכו' ואחר כן יצא ברכוש גדול, נראה לפמ"ש ז"ל במס' סנהדרין (דף צ"א ע"א) דבאו המצרים לפני אלכסנדר מוקדן שישלמו ישראל להם מה ששאלו ישראל ממצרים ביציאתם, נטפל להם גביהה בן פסיסא ואמר ששעבדו את ישראל ד' מאות וישלמו להם שכר השעבוד ואז יחזרו להם, ולכאורה למה לא טענו המצרים שבנ"י נאמר עליהם ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה והם לא היו רק רד"ו וא"כ יצאו לפני זמנם וקיי"ל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף (עי' ב"ק צ"ט ע"א, ב"מ ס"ה ע"א, ע"ז י"ט ע"ב) ועדיין לא מגיע להם שכר, אמנם כבר תירצו דהגלות מתחיל משעה שאמר הקב"ה לא"א כי גר יהי' זרעך וא"כ כבר נשלמו הד' מאות שנה, וז"ש ברוך שומר הבטחתו לישראל ב"ה שהקב"ה חשב את הקץ לעשות וכו' וחשב מזמן שאמר לא"א כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם כאילו הי' לעשות וכאילו קיימו בפועל ועבדום ועינו אותם, וממילא נשלם זמן השעבוד ולכן שפיר אח"כ יצאו ברכוש גדול.

ברוך שומר הבטחתו לעמו ישראל ברוך הוא שהקב"ה חשב את הקץ, י"ל לפמ"ש רבינו הרמ"ק ז"ל (ס' גירושין סי' ז') בשם רבו דגאולת מצרים היתה מצד השכינה ולא היתה גאולה שלימה שלא נשבתה הקליפה לגמרי והיתה גלות אח"כ והגאולה שלמה תהי' לעת"ל מהקב"ה בעצמו כי הוא גואל ישראל, ויל"פ ברוך שומר הבטחתו שלשון שומר משמע שעוד שומר הבטחתו מלשון ואביו שמר את הדבר שממתין עם הבטחתו בה' מטעם שהקב"ה חשב את הקץ לעשות היינו הקב"ה הגואל ישראל הוא חשב את הקץ לעשות עוד. ולא כמו שהיתה במצרים שהיתה ע"י השכינה וכנ"ל ואם שגיתי ה' הטוב יכפר וזהו גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה' ז') דהשי"ת שומר גאולה אחרי גאולה עד שיהיה הגאולה הגבוה ביותר.

ברוך שומר הבטחתו לישראל ב"ה שהקב"ה חשב את הקץ לעשות, ויל"ד שכתב שומר הבטחתו לישראל וכי לאומה אחרת אינו שומר הבטחתו ומאי רבותא ששומר הבטחתו לישראל דייקא, וגם יל"ד שהקב"ה חשב את הקץ לעשות מה לשון חשב ונראה דהנה המפרשים הקשו שהרי הקב"ה אמר ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה והם לא היו אלא רד"ו שנה במצרים ותירצו בכמה אופנים או דקישוי השעבוד הי' משלים או דרבוי אוכלסין או דבאמת הגלות הי' מתחיל מאברהם ואף שלא נשתעבדו יצחק ויעקב אבל הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו חשב להם כאלו הם נשתעבדו. והחילוק בין הני תי' שאם ישראל שלמו זמן הגלות אז מגיע להם הרכוש גדול מה שהבטיח להם הקב"ה אבל אי נימא שיצאו קודם הזמן א"כ מאי רכוש שייך להם וכבר דברו מזה המפרשים.

וזה שאמר המגיד ברוך שומר הבטחתו לישראל פי' ההבטחה שמסיים בה ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ובכדי שלא תקשה לך והלא בנ"י יצאו קודם הזמן ולא מגיע להם ולזה אמר שהקב"ה חשב את הקץ לעשות שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים וכונתו דהקב"ה חשב את הזמן מזמן אברהם שמאז כבר התחיל הגלות של ועבדים וענו אותם וממילא שמר הבטחתו זה לישראל.

ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, והקושיא מפורסמת עיין בשמונה פרקים להרמב"ם (פ"ח) וברמב"ם (הל' תשובה פ"ו) דמאחר שהקב"ה גזר שעבוד ד' מאות שנה על בני ישראל אז למה ענש את המצרים שעשו ציווי, וכבר פרשתי, וכעת נראה דהנה באמת הקב"ה התנה בפי' וכתב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וא"כ בתחלה לשם זה נכנסו והוה דומה דאמר לחבירו שבור כלי זה ותשלם לי ודאי אם שברה חייב לשלם, ועיין ב"ק (פ"ח מ"ז) קרע את כסותי שבר את כדי חייב ע"מ לפטור פטור עשה כן לאיש פלוני ע"מ לפטור חייב בין לגופו בין בממונו (עיין רמב"ם פ"ה מהל' חו"מ ובטוש"ע חו"מ סי' ש"פ סע' א' וסי' תכ"א סע' י"ב ועיין תוי"ט משנה הנ"ל). והכ"נ תנאי התנה הקב"ה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ובעת שקבלו המצרים לישראל לשעבד בהם על תנאי זה קבלו שאח"כ ידונם הקב"ה וא"כ ממ"נ נתחייבו אם השתעבדו בהם מכח צווי השם וא"כ גם דן אנכי הי' מציווי ה' ואם לא קבלו להשתעבד בהם אלא מדעתם וא"כ כ"ש שנתחייבו כלי' וזה לפענ"ד קרוב לאמת.

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו' ונראה בדרך צחות לפרש הסמוכין לפמ"ש הרמב"ן ז"ל פ' וישלח התקין עצמו לדורון ותפלה ומלחמה וכן יעשו לדורות ע"ש ויפצר בו ויקח זה סימן לדורות, ועיין ע"ז (י' ע"ב) דשלח לי' אנטונינוס זהב בשקים גדולים ואמר לי' רבינו הקדוש לא צריך דיש לו א"ל ליהוי למאן דבתרך דיהבי לבתראי דאתי בתרך ודאתי מינייהו ניפוק עלייהו, ופירש"י היוצאים מבניך יוציאו הוצאות למלכי רומי העמידן אחרי על סמך הממון הלז ע"ש. וז"ש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדין עלינו לכלותינו והשם נתן לנו רכוש גדול שעל ידי זה משחדים הרשעים ומצילנו מידם.

.והיא שעמדה וכו' שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו וכו' והקב"ה מצילנו מידם. נראה לפמ"ש (תענית כ"א) כשגזרה המלכות על ישראל אמרו מי ילך לבטל את הגזירה אצל המלך, ילך נחום איש גמזו דמלומד בנסים, וכן מצינו ברשב"י (מעילה י"ז ע"ב), וביאור הדברים דמי שבוטח בה' בכל עת עושים לו תמיד נסים שלא כדרך הטבע אבל אם נעשה לו נס ע"פ הטבע אז בכל פעם שבא לו איזה ענין חושש אם יוכל להתגבר והבן, והנה בני ישראל בכללם ג"כ מלומדים בנסים שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו לגמרי והקב"ה עושה עמנו נסים ומצילנו שלא כדרך הטבע זה שנותן לנו כח להמשיך ולא ליפול ח"ו תחת הרשעים והאומות, וז"ש והיא שעמדה לאבותינו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו וכו' והקב"ה מצילנו מידם שבכל דור רואים נסים גלויים כימי צאתנו ממצרים וכמו בימי מרדכי ואסתר והיא שעמדה.

והיא שעמדה לאבותינו ולנו וציינו בהגדות נוטלין את הכוס, נראה בדרך צחות דהנה איתא במדרש (עי' תרגום שני למגילת אסתר) שהמן טען לאחשורוש להרוג את היהודים מפני שאם זבוב נפל לכוסו זורק הזבוב ושותה היין ואם המלך יגע בכוסו ישפוך את היין ולא ישתה אותו, א"כ לכאורה ע"י שאנו נמנעים מלשתות כוס יין שהיה בו מגע עכו"ם זה עלול להיות גורם לנו ח"ו לכליון, בכל דור שיבא רשע ויטעון טענת המן, אבל האמת הוא ההיפך דהטעם שגזרו על פתן ושמנן הוא משום יינן ועל יינן גזרו משום בנותיהן (שבת י"ז וטוש"ע יו"ד סי' קכ"ג ס"א) וא"כ אדרבה אלו ח"ו שתינו מיינם אז ח"ו מתערבים ומתבוללים בגויים ח"ו וזה שאמר והיא שעמדה לאבותינו ולנו שנוטלים הכוס ומראים אדרבה ההבדל מהם היא שעמדה לנו.

.צא ולמד מה בקש לבן הארמי שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל וכו', נראה דלכאורה קשה הא אנן לספר בגנות המצרים באנו ושבוחי קא משבח לפרעה, וגם לבן מה בעי הכא, עוד קשה מה דכתיב (דברים כ"ג ח') לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו והרי שעבדו את אבותינו והשליכו את בניהם ליאור ועבדו בהם בפרך, אמנם נראה דקושיא חדא מתורצת בחברתה דאמרו ז"ל (יבמות ע"ח ע"ב) על שאול ואל בית הדמים על שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים ופריך קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה פרש"י קתבע הקב"ה בכבוד שאול שלא נספד כהלכה והדר קתבע בפורענותיה דשאול אשר המית וכו' ומשני אין דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו (צפני' ב') באשר משפטו שם פעלו פרש"י במקום שדנים את האדם שם מזכירין פועל צדקותיו ע"ש.

ולפ"ז בפרעה נמי הגם שעבד עבודת הפרך עם ישראל וציערן מ"מ באשר משפטו שם פעלו וגם מזכירין את צדדי הזכות שיש עליו ואמר צא ולמד מה בקש לבן שהיה קשה מפרעה ולכן נמי לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו והבן, וא"כ כ"ש לזרע אברהם יצחק ויעקב שיש לעולם להזכיר שבחם ולספר בטובתן.

א"י בהקדם דקדוק הא דקאמר והוא שעמדה וכו' שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו ולא אמר מה שעמדה להם, ונראה דהנה בקרא כתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ דע"י העינוי נתרבו בנ"י ועיין רמב"ן (במדבר ג' י"ד) דלכן שבט לוי הי' הקטן שבישראל משום דהם לא נשתעבדו במצרים ולא נתקיימה בהם התורה של רבוי, וזה שאמר והיא שעמדה לאבותינו ולנו כלומר מה שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ב"ה מצילנו מידם ועי"ז בנ"י פרים ורבים, והדר אמר צא ולמד מה בקש לבן הארמי שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ועי"ז לחוד לא היו מתרבים כ"כ אבל לבן בקש לעקור את הכל שנאמר ארמי אבד אבי וגו' ויהי שם לגוי גדול עצום ורב הרי שעי"ז שרצה לעקור הכל זה לעומת זה מתוך זה נעשה ההיפך הרבוי העצום. ובפרט לפ"מ שמבואר בתרגום יונתן (במדבר כ"ב ה') שלבן הארמי הוא בלעם והוא הי' הנותן עצה לכלותם במצרים והבן ובמקום אחר הארכנו בזה בס"ד.

.וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים, ונראה שבא לישב המשך הפסוק ארמי אבד אבי וירד מצרימה דלכאו' יפלא כיון שראה כבר יעקב אשר לבן בקש לעקור את הכל כבר ניכר שנאת האומות לעם ישראל א"כ לאחר שהבטיחו הקב"ה במעשה לבן וצווהו שוב אל ארץ אבותיך (בראשית ל"ג ג') א"כ למה יצא שוב מארץ ישראל למצרים בין האומות הרשעים וע"ז מתרץ וירד מצרימה אנוס ע"פ הדבור וגם זה לא הי' אלא לגור בתוכה כגר ולא להשתקע ח"ו בארץ מצרים בארץ עכו"ם.

וירד מצרימה אנוס ע"פ הדיבור ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים נל"פ דאף שמצינו ביעקב אבינו שלקח כל אשר לו מארץ כנען והביא אתו מחוט ועד שרוך נעל אעפ"כ לא ירד להשתקע אלא לגור בארץ דכתיב (בראשית מ"ז ד') ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה. וא"כ יעקב אבינו לא ירד להשתקע במצרים אלא לגור שם ומחשבתו הי' בארץ ישראל, וידוע מה שמובא בספה"ק בשם הבעש"ט הקדוש זיע"א כי במקום מחשבתו של אדם שם הוא. ויש להביא ראי' ומקור מש"ס עיין עירובין (מ"ט ע"ב) מי שבא בדרך וחשכה לו ואמר שביתתי בעקרו של אילן, ושם (נ"ב ע"א) מי שיצא לילך בעיר שמערבין, ודו"ק בכל הסוגיא דמבואר שם דבמקום שמחשבתו של אדם שם קונה שביתתו.

וירד מצרימה אנוס על פי הדבור, בזוה"ק דא מילה דהוה בגלותא י"ל דאלו לא הי' הדבור בגלות והי' בחי' הדיבור בשמירה והיו מתקנים אותו גם שם לא הי' ירידה אבל כיון שהדבור הי' בגלות ולכן נסתבב שירד מצרימה להעלותה ולתקנה (ועיין הגדת ערבי פסחים דבר פלא מכק"ז ר' עמרם חסידא זצלה"ה בענין דיבור לרשע ולמין).

עוד י"ל בזה, דהנה אמרו בגמ' ברכות (נ"ה ע"ב) כל החלומות הולכין אחר הפה פי' אחר הפתרון האיך שפותרים אותו, והנה כשחלם יוסף אחד עשר כוכבים משתחוים לי ומאלמים אלומים פתר אותו יעקב לענין מלכות כמו"ש הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר, ואולי דלולא היה פותר לו יעקב באופן אחר לא הי' נתקיים החלום וז"ש אנוס על פי הדבור ע"פ דבורו בפתרון החלום.

.במתי מעט וכו' ויהי שם לגוי גדול וכו' עצום כמה שנאמר ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו' (שמות א' ז') וכו' ורב כמה שנאמר ורבבה כצמח השדה נתתיך וגו' (יחזקאל ט"ז ז'). ויש לדייק כיון שאמר גדול ועצום כמה שנאמר פרו וישרצו וירבו וגו' למ"ל עוד לקרא ורב כמה שנאמר.

והנראה דבנ"י פרו ורבו במצרים שלא כדרך הטבע ולשון הקרא פרו וישרצו וירבו משמע שמדרך הטבע פרו וישרצו ורבו אבל לא בדרך נס. וע"ז הוסיף ורב כמה שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך. וכבר פי' המהר"ל כמו שהצמח אינו יוצא צמח אחר צמח אלא נולדים הרבה כאחד כך היו מתרבים כאחד ע"ש וז"ש רבבה כצמח השדה שהי' שלא כדרך הטבע.

והנה מטבע הנולדים תאומים הם חלשים יותר משנולדים אחד אחד וכ"ש הנולדים ששה בכרס אחד כמו שהיה במצרים כמבואר (ברכות ס"ג ע"ב, ובתנחומא שמות ה') וי"א שנים עשר וי"א ששים, וא"כ תהא סבור שהיו הנולדים חלשים ולכן מפרט ותרבו ותגדלו שנתגדלו ותבואי בעדי עדיים פי' שאע"ג שהי' רבים בכרס אחד היו גדולים ובנויים ובעלי גוף נקי וטהור ויפי תואר מאד, וזהו בעדי עדיים כי כשם שהעדי מקשט את הגוף לכך היו נקיים ומקושטים בגופם ויפים מאד ושערם צמח עיין מהר"ל מפראג שם. והנה בדורנו השפל ומחמת קטנות הדעת נעשה דרך ע"ה למעט הדמות ואינם חפצים בריבוי הילודה, ומחתה פיהם איטצדקי ותעלולות שוא כי מפאת יוקר המאמיר וגודל ההוצאה עבור גידול בנים לת"ת והחזקתם ולכן מונעים עצמן מפ"ו, וע"ז מרמז ומורה לנו המגיד ורב כמה שנאמר וכו' וא"ת שהיו עשירים לא אלא ואת ערום וערי' שהיו עניים ואעפ"כ לא בטלו מצוה גדולה זו שבזכותה זכו להגאל.

ועד"ז י"ל ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינים שם וי"ל דהמצרים הם שורש נגע המר הזה שלא רצו ברבוי בנים אלא באחד או שנים כמנהג הרשעים מעולם אבל בני ישראל הצטיינו בזה שפרו ורבו ונעשו לגוי גדול וכמבואר בסוטה (דף י"א) וזה ויהי שם לגוי כלומר בתוך מצרים מלמד שהיו מצוינים במשפחותיהם, ובזה יל"פ מה שאמרו הבה נתחכמה לו פן ירבה והי' כי תקראנו מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו והאיך חששו לזה, אמנם כמו שראינו בזמן הזה שבהרבה מדינות מתרבים המהגרים על האזרחים מפני שהגרים יש להם רבוי בנים ולכן גם המצרים ראו שבני ישראל רבים ונתרבים לכן אמרו הבה נתחכמה לו פן ירבה שראו שישראל מתרבים וזה סוד סגולתם וזכות גדול הוא להם שבזכות זה יצאו ממצרים והרבה יש לעורר מזה לבבות בני ישראל אשר בעונ"ה מתטמטמים ונגררים להיכשל ח"ו בזה, ובד"ז רמזתי בזה מקרא הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וגם דמו הנה נדרש, וי"ר שנזכה למשיח צדקינו כשיכלו כל הנשמות שבגוף אמן.

.גדול ועצום וכו' ותמלא הארץ אותם )שמות א' ז'(. נראה לפמ"ש בגמ' סוטה )דף י"א( שיצאו נשי ישראל בשדה והולידו שם ששה בכרס אחד וכשבאו המצרים להשליכן ליאור ולהרגן נבלעו בקרקע וחרשו המצרים הקרקע מעליהם וז"ש על גבי חרשו חורשים ואח"כ כשגדלו חזרו לביתם ע"ש. וז"ש ובני ישראל פרו וישרצו וגו' ותמלא הארץ אותם, שנבלעו בארץ ונתמלא כל אר"ץ מצרים מילדי ישראל.

ובזה נ"ל לפרש נמי קרא דהבה נתחכמה לו פן ירבה והי' כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ )שמות א' י'(, ועיין רש"י ועלה כאדם התולה קללתו באחרים. ולהנ"ל י"ל בפשיטות כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ע"י ועלה מן הארץ כלומר שיעלו כולם מן הארץ שהיו טמונים ומכוסים שמה.

ובני ישראל פרו וישרצו וגו' )שמות א' ז'( ובב"ר כל אחת ילדה ששה בכרס אחד וי"א שנים עשר וי"א ששים בכרס אחד, )עיין ברכות ס"ג ב'( ומהר"ל מפראג כתב דיש לתמוה למה ילדו ששה דווקא לא פחות ולא יותר וכן למ"ד ס' טעמא מאי שלא נוכל לומר שהדבר במקרה שיהיו יולדות רק בלי סבה כי סבה המקרית אינה תמידית ודבר זה תמיד הי' וע"ש מה שתירץ. ולפענ"ד נראה לפמ"ש ז"ל )בספר צדה לדרך פ' שמות, ועי' גליון הש"ס ברכות ס"ג( ז' חדרים יש לאשה שלשה מימין ושלשה משמאל ואחד באמצע אם תתעבר מימין יהיו זכרים ובשמאל נקבות ובאמצע טמטום או אנדרגינוס וי"ל דהנס הי' שנתעברו בכל החדרים רק לא מאמצע דטומטום הוי סימן קללה ולכן היו ששה בכרס אחד, ולפי שאמרו ז"ל למעט בניסא עדיף ולכן הי' יולדים דוקא ששה שיש ששה חדרים להיות אפשרות כדרך הטבע.

ולמ"ד י"ב צ"ל דבכל חדר נולדו תאומים ומה נעמו בזה דברי רבינו אא"ז מהר"ל זי"ע, וז"ל ונראה לי כי אלו י"ב היו ששה זכרים ושש נקבות ע"ש טעמו ונימוקו הקדוש, ולדידן אתי שפיר מאד כיון דג' חדרים היו לנקבות וג' לזכרים א"כ מחצה על מחצה נולדו ונתקיימו דבריו ונתברר מקחו של אותו זקן מרן המהר"ל זצ"ל ולמ"ד ששים שהיו עשרה בחדר אחד.

.ורב כמה שנאמר וכו' ואעבור עליך ואראך מסבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי וכו' נראה דמה שייכות זה לרב ואדרבה שפיכת דמים ממעט מישראל ונראה לפמ"ש (סנהדרין ל"ט א'( אמר ליה קיסר לר' תנחום תא ליהוו כולן לעמא חד אמר לחיי אנן דמהלינן לא מצינן מיהוו כוותיכו אתון מהליתו והוו כוותן א"ל מימר שפיר קאמר מיהו וכו' ע"ש מבואר דע"י שבני ישראל מלין ומטיפין דם א"א להם שיתערבו בגוים אלא דהרמב"ם במ"נ (פרק'..) כתב דטעם מילה הוא למעט כח התאוה וא"כ ח"ו ע"י המילה יתמעטו בני ישראל עכ"פ ע"פ דרך הטבע ובפרט לפמ"ש כי עליך הורגנו כל היום זו מצות מילה ולכן קאמר ורב כמה שנאמר רבבה כצמח השדה והטעם ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמים חיי בדמיך חיי שע"י מצות מילה תהי' שתי דברים אחד שלא יתערבו בין הגוים והשנית שיתרבו בפ"ו וזה פעמים חיי.

ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך. נראה לפמ"ש ז"ל (שמות י' י') עה"פ ראו כי רעה נגד פניכם. ופרש"י ומ"א שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה וכשחטאו ישראל בעגל בקש הקב"ה להרגם אמר משה בתפלתו (שמות ל"ב) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם זו היא שאמר להם ראו כי רעה נגד פניכם מיד וינחם ה' על הרעה והפך את הדם לדם מילה וכו' ע"ש וי"ל דז"ש ואעבר עליך כלומר שהעברתי העלה שחשב פרעה עליכם כי רעה שהוא דם ההריגה מתבוססת בדמיך והפכו על דם פסח ומילה ואמר לך בדמיך חיי בדמיך חיי ב' פעמים פסח ומילה. ועיין עוד רש"י (שם י"ב ו') והיה לכם למשמרת וגו' היה ר' מתיא בן חרש או' הרי הוא אומר (יחזקאל ט"ז( ואעבור עליך ואראך וגו'.

ואראך מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט"ז ו') ופרש"י דמיך לשון רבים דם פסח ודם מילה, וי"ל דבקרא כתיב וירף ממנו אז אמרה חתן למילות דמים (שמות ד' כ"ו) למילות דמים שתים ולכאורה היל"ל למילה בלשון יחיד, ובירושלמי (שבת פי"ט ה"ב) למילות מכאן לשתי מילות אחת למילה ואחת לפריעה. ועיין רש"י וא"ע וספורנו ואענה גם אני חלקי בס"ד. ונקדים דלעיל (שמות ד' כ') ויקח משה את אשתו ואת בניו הקשה הרמב"ן ז"ל דהלא רק בן אחד היה ליה למשה אז והוא גרשום ולמה אמר בניו ותי' כמו ובני פלוא אליאב, עוד תי' כי יתכן כי כבר נולד גם אליעזר ע"ש ולפענ"ד ע"כ דכבר נולד אליעזר נמי שהרי מאז חזר משה למצרים לא חזר למדין וא"כ מתי נולד אליעזר ע"כ קודם. וכבר הבאתי ממכילתא שיתרו וציפורה התנו עם משה שבן הראשון שתלד תגדלהו לפי דרכה והשני למשה וכן התנו שלא ימול בנו הראשון, ולפ"ז אז שניהם עדיין לא נמולו גרשום מחמת התנאי ואליעזר שהי' סכנה והנה במלון כשראתה ציפורה שפגע בו יד ה' ויבקש המיתו ולמ"ד שבקש להמית את משה (עיין נדרים ל"ב) ותקח צפורה צור ותכרת ערלת בנה היינו גרשום שהוא בנה שהתנה עמה שלא ימול ובשבילה לא מל אותו וירף ממנו קצת אבל לא הניחו לגמרי וזה לשון וירף ולא אמר וינח אותו ועיין ספורנו אז אמרה חתן דמים אתה לי כלומר בשבילי שלא הנחתיך למול את גרשום ושוב אמרה חתן דמים למילות כלומר שתי מילות מילת גרשום ומילת אלעזר ששניהם לא היו מהולים אז.

ובהיותי בזה אכתוב מה שדייק כ"ק מו"ר זצוקלה"ה בדברי הרמב"ם פ"י מה"מ ה"ח שכתב וז"ל אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני ואין נהרגין עליה, ודייק כ"ק מורי ורבי זצוקלה"ה דהאי בשמיני הי"ל לכתוב קודם והואיל ונתערבו והכי היל"ל אמרו חכמים וכו' שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה בשמיני והואיל ונתערבו וכו' יתחייבו הכל במילה דבשמיני צריך לומר בעיקר מילה ותי' לפי דרכו בקודש.

ולפענ"ד נראה דהשג"א בסי' מ"ט הקשה סתירת הרמב"ם דכאן פסק דיתחייבו הכל במילה משמע דידעינן עכ"פ איזהו התעריבות של בני ישמעאל וב"ק ובפי"ב מא"ב הכ"ד פסק הא דעלה סנחריב ובלבל כל האומות וערבם יחד זה בזה ובלבל את כל העולם כולו ועיין נוב"י ת' מה שהאריך ובענייתי כתבתי בזה דדברי הרמב"ם נכונים בדיוק לשונות ובהקדמה אחת מה שאמרו סנהדרין ל"ט אנן דמהילן לא מצינו להוו כותייכו אתן מהליתין והוו כוותן פי' דישראל שהם נמולים א"א להתערב בגוים שאינם נימולים וא"כ צ"ע האיך בלבל סנחריב כל העולם הא הנימולים ע"כ היו נכרים ולא נתערבו לאחר הבלבול נמי וצ"ל דבאמת בכל העולם שאינם נימולין דוקא אבל בשאר נימולים גם ב"ק ובני ישמעאל יכלו להתערב שהרי בהם יכולים להתערב והנה בני ישראל ג"כ נמולים הם והם ג"כ מלים עצמן אלא החלוק שהם מלין לי"ג שנה כישמעאל ואף שאינו מדינא מ"מ למעשה הן מלין וגם הם אינם פורעים דלא ניתנה פריעה לאברהם ובני קטירה מלין כאברהם וכן בני ישמעאל אלא דא"כ בבני ישמעאל כן היו' יכולין להתערב אבל לא בכל העולם וזה מה שדייק הרמב"ם והואיל שנתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה ועיין ספרי' שו"ת ח"ב סי' ט"ל.

ולפ"ז מיושב נמי דיוק אדמו"ר הנ"ל דכיון דעיקר החיוב היום מפני שנתערבו בבני ישמעאל אבל לא תימא דאפי' נתערבו עכ"פ ימולו אילו ואילו ג"כ כבני ישמעאל היינו בשנת י"ג ולא בשמיני ולכן קאמר והואיל ונתערבו בנ"י וב"ק יתחייבו הכל במילה בשמיני ולא בשנת י"ג ודייק דייקא לכתוב בשמיני אחר התערובות דבתחלת ההלכה פשוט לי' דמילה בשמיני אלא דהכא אפשר דלא בעי שמיני אלא כבני ישמעאל קמ"ל.

.וירעו אותנו המצרים כמה שנאמר הבה נתחכמה וגו' (שמות א' י'). וצ"ב למה לא אמר כמה שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א' כ"ב) וכיוצא בזה שזה הוא הרע באמת שהיה והבה נתחכמה לא היה עדיין כלום ונראה דמעשה הרשע שלהם היה דוקא ההבה נתחכמה שהלכו בערמה אלו היו אומרים בפירוש שרוצים להורגם וכיוצא בו לא היו מניחים עצמן כי היו עם רב ואיזה עם יניחו להרוג בניהם ולהשליכם היאורה ולא ילחמו נגדם והבא להרגך השכם להרגו ועיין רמב"ן עה"ת עה"פ שם הבה נתחכמה שהיו עם רב ופרעה חש שיעשו מלחמה גדולה עמהם ולכן מה שהרעו להם המצרים שעשו עצמן כידידים ואוהבים ועושים לטובתם שיבנו ערי מסכנות ויקבלו שכר גדול עבור הבניה ורק הם הישראלים ראוים לבנות ערי מסכנות לפרעה פיתום ורעמסס ואח"כ שמו עליהם מסים גדולים והצריכו לעבוד עבודת הפרך לשלם הכל וע"י השעבוד הזה לא נתנו לבם מקוצר רוח ומעבודה קשה על מה שקרה להם עם הילדים ועי"ז הריעו לנו.

א"י דבב"נ מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ' ע"ב ומ"א ע"א ובתוס' ד"ה מחשבה שם ובירושלמי דפאה פ"ק ובתנחומא פ' בלק) ועל העצה רעה לכה איעצך נתחייב בלעם מיתה וז"ש וירעו אותנו המצרים כמה שנאמר הבה נתחכמה לו דעל המחשבה וההתחכמות לבד כבר הוא בדין וירעו דהקב"ה מצרפה למעשה.

וירעו אותנו המצרים (דברים כ"ו ז') כמה שנאמר הבה נתחכמה לו וי"ל מה זה לשון הבה נתחכמה ונראה דהנה אמרו ז"ל גדול המחטיאו יותר מן ההורגו (ב"ר כ"א ה' תנח' פינחס ג') ומקור לחטא הוא החכמות החיצוניות דע"י שהגויים מכניסים חכמתן בבני ישראל זה ח"ו גורם רעה לכל הגוף והנפש וכל באיה לא ישובון ח"ו וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה לחכמי ספרד דאין אני והוא יכולין לדור במדור אחד, כלומר חכמות חיצוניות יחד עם חכמת התורה, כי הם שני מנגדים וכ"כ מרן החידושי הרי"ם כי א"א בשום אופן שיכנס בלב ילד דברי תורה אם לבו ללמוד לשונות ודברים אחרים וכתב ומצוה גדולה לפרסם מכתב זה בימים האלה וכ"ש בזמנינו (עיין שיח שרפי קודש דף ד' ע"ב) ועיין שו"ת ריב"ש (סי' מ"ה) ובשערי המשנה (ש"ט ש"י) באריכות. וז"ש וירעו אותנו המצרים כמ"ש הבה נתחכמה לו פי' שאנחנו ניתן להם החכמה חכמת חצוניות שלהם ועי"ז עשו אותנו לרעים וכמ"ש האר"י הקדוש וירעו אותנו שהם עשו אותנו רעים וזה רק ע"י חכמות חיצוניות שלהם.

וירעו אותנו המצרים כמה שנאמר הבה נתחכמה לו וגו' ויש להוסיף על מה שכתבנו בסמוך דהול"ל וירעו לנו ודברי האר"י ז"ל ידועים עוד יש לדקדק במ"ש הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ונוסף גם הוא על שונאינו, שמשמע רק שרצו להרע לנו, ולא אמר מה היתה ההרעה שעשו לנו ונראה דפרעה ושריו ראו עם ישראל מובדלים מהם בדרך החיים ולימודם ולא רצו להתערב בהם ולכן חששו שבמשך הזמן המה ירבו עוד הרבה הרבה ובמקרה ותקראנה מלחמה על המצרים ולישראל מאחר שאין להם שום שייכות עם המצרים וילחם השונא עם המצרים ונוסף ישראל על השונא שכיון דלא איכפת לו וישארו אחרים תחתיהם ולכן חפשו עצה באיזה אופן יוכלו להתערב בנ"י עם המצרים ואז הם יהיו ברכה להמדינה עם גדול כזה שנתערבו ביניהם ולכן אמר פרעה הבה נתחכמה לו ופי' שאמרו הטעם הוא שבנ"י המה פרימיטיווען ואינם יודעין המנהגים הרעים והחטאים שלהם מה שהביאה החכמה של המצרים והם רק חיים עוד כמו שחיו לפני כמה מאות שנים אצל אברהם ויצחק בשנים קדמוניות אבל כשהם יטעמו טעם חכמה אז ממילא ישתנה הכל.

מיד התחילו ללמדם חכמה שלהם ואמרו לבנ"י למה להם לישב דייקא בארץ גושן בלי הכנסה יומם ולילה ברבוי בנים הלא טוב להם ליכנס לערים וללמוד חכמה ואומנות ולהיות בוני ערים בדרך כבוד ולהיות להם הכנסה ועשו צעדים מצד המדינה להקל להם ומיד התחילו לסדר להם בתי ספר עממים עגיפטישע סקולס שילמדו שם הטעכניון החדשה ומיד נעשו מהם הרבה ארכיטעקטין ושאר שרי מדינה עם משרות גבוהות והתחילו לבנות ערי מסכנות לפרעה אבל חכמה זו בעונ"ה חכמת העמים העבירה רבים מהם מדרך התורה ומדרך אבות לאט לאט עד שראינו שבאמת מעשה שטן הצליחו שלא רצו לצאת ממצרים ונעשו שם אזרחים טובים ככה שבשעה שרצה משה רבינו להוציאם לא רצו לצאת רובם מהם עד שאחד מחמש מאות מהם או אחד מחמישים מהם יצאו והשאר מתו בשלשת ימי האפילה.

וז"ש וירעו אותנו המצרים ואח"כ ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה ואמר וירעו אותנו כמ"ש הבה נתחכמה לו החכמה שלהם היא הוא שהרעו אותנו ע"י וכיון שלמדו חכמה שלהם ויענונו שהתחילו לשעבדם מאחר שראו שבנ"י קבלו משרות גבוהות בכל הארץ מיד התחילו העכו"ם לצעוק היהודי לקח הכל ואז ויתנו עלינו עבודה קשה.

.ונצעק אל ה' אלקי אבותינו כמה שנאמר וגו' (דברים כ"ו ז') וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה נראה דפרעה לא נתן להם רשות להתפלל לה' וכשמת פרעה התחילו להתפלל לה' נמצא שמיתת פרעה הביא לויאנחו ויזעקו בני ישראל לה' וזה וימת מלך מצרים ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו וכו'.

ונצעק אל' ה' אלקי אבותינו כמה שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, נראה דהם שני דברים ויאנחו בנ"י מן העבודה זו אחת, ויזעקו זו השנית כלומר שהאנחה היתה על העבודה קשה שעמס עליהם פרעה והמצרים ועי"ז הפריע אותם מעבדות ה' ועל ויזעקו שאין בידם לקיים מצות השם ואנוס רחמנא פטריה כמאן דעביד דמי ליכא וכמ"ש בירושלמי אונסא כמאן דעביד דמי לא אמרינן, וז"ש ותעל שועתם אל האלקים כלומר הצעקה בשביל אלקים עלה אליו מן העבודה כלומר במקום האנחה של העבודה.

.וישמע ה' את קלנו כמ"ש וישמע אלקים את נעקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב וי"ל לפמ"ש בגמ' ב"מ (דף פ"ה) בר' יוסי בר' אלעזר בר' שמעון שבקטנותו לא נהג כשורא כי גדל אתא ויתיב במתיבתא דרבי שמעיה לקליה אמר הא קלא דמי לקליה דר' אלעזר בר' שמעון אמרו ליה בריה הוא קרי עליה (משלי י"א) פרי צדיק עץ חיים זה ר' יוסי בר' אלעזר בר' שמעון וכו' ע"ש הנה כיון ששמע קליה שדומה לקליה דר"א אבוה קרי עליה פרי צדיק וז"ש וישמע ה' את קלנו ויזכר אלקים את בריתו את אברהם וכו' כלומר שאף שלא היו ראויים מצד עצמן אבל קולנו דומה לקולו של אברהם יצחק ויעקב ויזכר את בריתו בזכות אברהם אבינו וואפילו ח"ו אין הבנים ראוים כ"כ מ"מ בשביל הידידות לאבותינו הוציאנו ממצרים ועיין רמב"ן עה"ת פ' עקב עה"פ לא בצדקתך וגו' כי אין ביד החטא שלך כח לבטל השבועה שנשבע הקב"ה לאבותינו וק"ל.

.וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ (דברים כ"ו ז') דברי רז"ל (יומא ע"ד) ידועים וי"ל עוד דאמרו ז"ל (יומא ע"ה ע"ב) אמר רב אחא בר יעקב בתחילה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה ופרש"י בבקר ובערב והנראה שבא משה ותקן להם סעודה שכשיצאו ממצרים היו אוכלים בכל שעה כתרנגולים המנקרים באשפה וזה אינו מדרך ארץ וכל זה גרם להם העבדות שלא הי' להם פנאי אף לאכול רק בתוך העבודה ונתבטלו מהם דרך ארץ וז"ש וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ כלומר העינו הפריש אותם מלהנהג בהנהגת דרך ארץ.

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ. (יומא ע"ד) נראה לפמ"ש ז"ל (סוטה י"ג) כשגזר פרעה כל הבן הילוד עמד עמרם וגירש את אשתו עמדו כלן וגרשו את נשותיהם אמרה לו מרים אבא גזירתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת גם על הנקבות וכו' חזר ונישאה והנראה דבנ"י פרשו עצמם מדרך ארץ שח"ו לא יולידו בנים ע"מ שיהרגם המצרים ומצינו כעין זה שאמרו ז"ל שלאחר החרבן רצו לגזור על עצמם שלא לישא נשים עיין גמ' (ב"ב ס' ע"ב) וכו' וי"ל דבמצרים נמי היו פורשין מד"א מטעם זה וז"ש וירא את ענינו זו פרישות ד"א, כלומר בעצמן היו מופרשים מד"א מטעם ואת עמלנו אלו הבנים כמה שנאמר כל הבן היאורה תשליכוהו.

וי"ל בזה טעם דשבט לוי הי' קטן שבשבטים, דשבט לוי כשראו שפרעה גזר להרוג הזכרים גזרו על עצמם מטעם הגלות שלא לישא רק כדי קיום המין וההכרח והבן, עוד י"ל דקיי"ל שלא ישמש בשעה שהציבור בעת צרה וכל המשתתף בצערן של ישראל זוכה ורואה בנחמתן.

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ (דברים כ"ו ז') נראה לפמ"ש בסמוך דלא כתב דפרעה גזר על פרישות דרך ארץ אלא שאמר הבה נתחכמה לו להביא בהם חכמה שלהם וע"י חכמת חיצוניות שלהם גרמו על כל להרע להם והביאו עליהם כל הגזירות, וגם לשון פרישות דרך ארץ משמע מעצמן ולכאורה למה פרשו מנשיהן ובפרט לאחר שהחזיר עמרם את אשתו אמנם י"ל כמו שבעונ"ה ראה ראינו במדינה זו שעושים תעמולה בכל יום שלא להרבות בבנים כי זה סכנה גדולה לעולם שלא יהי' מקום להם בכדור הארץ וכיוצא בזה ודי באחד או שנים כל כך עד שהתירו בפירוש להפיל ר"ל כידוע מזה הגם שמדינא ב"נ נהרג על העבורים ומצד אחד המה מדברים על הצלת נפשות ואפילו על צער בעלי חיים מקפידין ומצד השני התירו מצד הדין להרוג נפשות רציחה ממש. והכ"נ במצרים שראו בנ"י פרו ורבו וישרצו במאוד מאד התחילו בתעמולה נגד רבוי בנים ובטענה ותעמולה בהבה נתחכמה שאין זה ברי' עדיין ופן ירבה וכו' ותקנו להם בתי ספר להורות שיפרשו מבעליהם בעת שיוכלו להתעבר וכיוצא בזה להמילדות אמר שימיתו הילד טרם יולד וטענו להם דבזה ליכא איסור כמו שטוענים בזה היום בעונ"ה אבל נשים צדקניות התורה מעידה עליהם שאף אחת לא הפילה ולדה עיין זוה"ק פ' שמות וע"ז אמר וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ כלומר מדרך ארץ מצרים היינו שפרשו עצמן מדרך ארץ הרע שלהם כמ"ש וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים.

.ויוציאנו ה' ממצרים (דברים כ"ו ח') לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו וכו' י"ל לפי מה שכתבתי במקום אחר החילוק בין גאולה ע"י שליח או ע"י הקב"ה דע"י שליח אינו גאולת עולם אבל ע"י הקב"ה שהוא נצחי גם פעולתיו הם נצחיים לכן גאולתו גאולת עולם וכדאיתא במדרש (ילקוט פ' בשלח) ישראל נושע בה' אז הוא תשועת עולמים ועיין הגדה ערבי פסחים לזקני זצ"ל. ולפ"ז תקשה א"כ האיך הגלו בנ"י בגלות עוד הפעם וצ"ל דרק ממצרים הוציאנו ה' אבל לא משאר מקומות ולכן בשאר מקומות אפשר לגלות וז"ש ויוציאנו ה' ממצרים וכו' ובזה נראה מה שאסרה התורה לשוב למצרים ולא צוה כן בשאר מקומות מגלות שיצאו מהם ישראל דכיון דממצרים הוציאנו ה' בעצמו ובכבודו א"כ ממצרים ע"כ יצאנו גאולת עולם שפעולת ה' לעולם תעמוד ולכן לא תשוב בדרך הזה עוד דאל"כ ח"ו בזה מכחיש פעולת ה' שהוא נצחית.

.ביד חזקה (דברים כ"ו ח') זו הדבר כמה שנאמר הנה יד ה' וגו' (שמות ט' ג') ובזרוע נטויה זו החרב כמה שנאמר (במדבר כ"ב כ"ג) וחרבו שלופה בידו וגו' ובמורא גדול זו גלוי שכינה כמה שנאמר (דברים ד' ל"ד) או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים וכו'. וצ"ל המשך הפסוקים, עוד צ"ב מאמר הנביא (איכה ג' ל"ח) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אך טוב ולמה לא נעשו המכות ע"י מלאך.

ונראה דודאי כשבא הקב"ה לפרוע לרשעים עושה זה ע"י מלאך אבל במצרים הי' טעם שהקב"ה כביכול בעצמו בא שע"י זה תתחזק האמונה בבנ"י בהקב"ה ועי"ז יתגלה ויתקדש שם שמים כמ"ש ככל אשר עשה לכם ה' אלקים במצרים לעיניך ועי"ז נפרדו ממצרים נעשו עם בפני עצמם והי' צריך לזה דייקא הקב"ה בעצמו וזה שאמר ביד חזקה זו הדבר שנאמר הנה יד ה' וגו' ובזרוע נטוי' זו החרב וכו' ואמר ובמורא גדול זו גילוי שכינה כמה שנאמר או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים וגו' ר"ל שלכן עשה כל זה בעצמו משום גלוי שכינה ושבא לקחת לו גוי מקרב גוי לכן צריך לכל זה.

.ובמורא גדול זו גלוי שכינה כמה שנאמר, הנה ידוע מה שכתב הרבי ר' העשיל וכן כמדומה איתא בשם הרבי ר' שמעלקא מניקעלשבורג על הפסוק אז ישיר משה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ופי' דהמלאכים רצו לומר שירה וע"י נעימות השירה ימיתו המצרים כמו שהי' במחנה סנחריב כמבואר בחז"ל ואמר להם הקב"ה דאין זה מדה כנגד מדה שהרי מעשי ידי טובעים בים כלומר שהם טבעו ילדי ישראל בים ומגיע להם מיתה מדה כנגד מדה לטבוע בים ואתם אומרים שירה שימיתו זה א"א, ולכן סוס ורוכבו רמה בים, ולכאורה כאן במצרים הוציא הקב"ה את ישראל בגילוי שכינה שנתגלה עליהם מלך מלכי המלכים להבכורים ומתו כלם ולא על ידי מלאך ולא על ידי שרף.

ונראה לפמ"ש בגמ' יבמות (ע"ח ע"ב) ויבקש דוד את פני ושאל לו במשפט האורים לפני ה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים שהרג נוב עיר הכהנים ופריך קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על אשר המית את הגבעונים כלומר תרתי דסתרי ומשני אין דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו, ופרש"י במקום שדנים האדם שם מזכירין פועל צדקותיו ע"ש. וי"ל הכי נמי שהרי הבכורים עשו מלחמה עם המצרים שיגרשו את ישראל ויתנו להם רשות לצאת כדאמרינן למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו שהבכורים עשו מלחמה עתם א"כ הבכורים כיון שבסוף חזרו ורצו להוציא את ישראל הי' להם קצת שכר בשביל זה ובאשר משפטו שם פעלו ולכן מתו בגילוי שכינה אבל שאר המצרים שרדפו אחרי בני ישראל לאחר שיצאו ממצרים לא מתו אלא במיתה הראוי להם מדה כנגד מדה וק"ל.

.ר' יהודה היה נותן בהם סימנים. עיין תוי"ט (אבות פ"ה מ"ד) מה שפירש בדברי ר' יהודה דצ"ך ושמחתך והיו מלשון דיצה וחדוה ומשמעותן כאילו הקב"ה אומר שמחתך כשאדוש באבחת חרב שעי"ן ואל"ף מתחלפין. עד"ש כשתדוש את עשו הנקרא עדשה ועיין הגדת ערבי פסחים.

והנה המהר"ם אלמושני הקשה על לשון עשרה נסים נעשו לאבתינו במצרים ולא אמר עשה הקב"ה לאבותינו במצרים ובעשר מכות הביא הקב"ה הזכיר הקב"ה. ותי' לפ"ד הרמב"ם דהנסים שנעשו שניצולו מעשר מכות שכולם היו במצרים ולא בישראל וא"כ המכות שהיו במצרים הם הנסים לישראל אבל לא היו אלא בשלילות ולכן לא היה שייך למיתני הביא הקב"ה כיון שרק לא הביא עליהם עונש ע"ש. ולפ"ז הו"ל לומר דעשרה על הים נמי היינו שנצולו מהי' מכות שהביא על המצריים וכבר הקשה כן בתוי"ט שם בסוף פרק ע"ש. ובמד"ש תי' לפי שהמכות באו במשפט ובדין על המצריים לכך יחדם להקב"ה אבל בנסים שנעשו לאבותינו לא יחדום להקב"ה לפי שלא הי' שורת הדין נותן שיהיו ראויים לנס כי הי' ג"כ עוע"ז וכמ"ש רש"י בשלח בפסוק וילך מאחריהם ע"ש ולדבריו תקשה במשנה ה' בסמוך עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש וג"כ לא כתב עשה הקב"ה ובירושלמי פליגי בבית שני אי נעשו נסים הללו והניחא למ"ד דנעשו אף דלא היו ראוים לכך א"כ י"ל כנ"ל אבל למ"ד לא נעשו בבית שני וא"כ היינו משום דלא נעשה נס רק כשהיו ראוים לנס א"כ אמאי לא קאמר מהקב"ה.

ולולי דמסתפינא לפענ"ד דבאמת עשיית הנס לאו מעליותא הוא ואמרו ז"ל (שבת ל"ב, פסחים ס"ד) דאין סומכין על הנס ומי שנעשה לו נס מנכין לו מזכיותיו וביעקב אבינו כתיב ויירא יעקב שמא יגרום החטא ואדרבה כשישראל עושים רצונו של מקום אז אף ההנהגה של מעלה עמהם שלא כדרך הטבע שניצולים ממילא מכל רע ולא בדרך נס אלא כאלו היה בדרך הטבע לא יאונה לצדיק וכמבואר בבעל עקידה פ' נח ועוד כמה מקומות דלצדיקים ההנהגה הנסית הוא דרך הטבע שלהם. וכל מי שאינו במדרגה זו ונעשה לו נס גריעותא הוא. ובגמ' (שבת נ"ג) אמרו כמה גרוע האי גברא שנשתנו לו סדרי בראשית ונעשו לו שני דדין להניק את בנו. אבל הנס שנעשה ממילא לא הוי גריעותא.

ולכן בהיותם במצרים דכתיב בהו ויאמן העם (שמות ה' ל"א) ולא שאלו דבר כי נתחזקה בהם האמונה, עד שכל הנסים היה להם כטבע לכן נעשו להם נסים שלא ע"פ דרך הטבע אבל לא באו בדרך נס אלא כאילו הי' זה דרך הטבע או שהניחו אותם על הטבע של קודם שהרי המכות שהביא הקב"ה על המצרים היו שלא בדרך הטבע ולישראל לא ישונה הטבע וממילא היו הנסים וכמהר"ם אלמושיני הנ"ל. וכעין זה פי' בנועם אלימלך פ' בהר סיני עה"פ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השמינית הן לא נזרע ופי' בשם אחיו הקדוש מוהר"ז דוקא לפי שיאמרו מה נאכל נפסק השבע אבל אם לא יאמרו אז לא צריך לברכה של ועשת התבואה לשלש השנים אלא בשנה הששית יגדל תבואה נמי כשאר השנים ותכנס הברכה בפירות שיספיקו לשלש השנים וזה נס ע"פ דרך הטבע שלא יראה נס גידול תבואה בשנה אחד כג' שנים והבן כי קצרתי.

רבי יהודה הי' נותן בהם סימנים, והקשו המפרשים מה הוסיף ר' יהודה, ונראה דהרמב"ן עה"ת הביא בשם המדרש (שמות ד' כ"א) ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המפתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה וגו' מהו כל המופתים אשר שמת בידך זה המטה שהיו כתובין עליו נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב. ופי' הכתוב ראה והסתכל במטה אשר שמתי בידך כלומר שכל המופתים שבו תעשה לפני פרעה כבר שמתי בידך כלם במטה הזה נרמזין, ולפ"ז לא ר' יהודה הוא שהמציא הסימנין אלה, אלא כבר היו נחרצין במטה משה וא"כ ר' יהודה מה הוסיף וצ"ל שר' יהודה הי' נותן בהם סימנים שנתנו כבר ע"י הקב"ה במטה משה ואולי נשתכחו כמ"ש כמה מקומות שכחום וחזרום ויסדום ולפי שהיו במטה משה מרומזין הי' ר' יהודה נותן אותן וחביבים ליה הסימנים וק"ל.

רבי יהודה הי' נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב (ועיין אבות פ"ה מ"ד בתוי"ט) שהקשה דאין לתיבות אלו שום משמעות ומ"ש שם, ונראה דהנה אמרו ז"ל בגמ' שלא להזכר מחלה רעה בפיו דברית כריתה לשפתים וע"י דיבורו ממשיך עליו ח"ו ובאיוב את אשר יגורתי בא אלי וס"ל לר"י דאין לומר כל המכות בפה מלא מטעם זה שלא יגרום לעצמו ח"ו רעה ולכן רבי יהודה הי' נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב ולא יוציאם בפיו וחכמים ס"ל דשומר מצוה לא ידע דבר רע ולא יזיק כלום מכח המצוה.

ר' יהודה הי' נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב ורבים תמהו מה הוסיף ר"י בסימניו ולפענ"ד יש לדייק עוד תיבת "בהם" הול"ל ר"י היה נותן להם גם הי' די באמרו נותן סימנים ונראה לפמ"ש ז"ל (שבועות ל"ו ע"א) יתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן פי' ר"כ הי' שונה משנתו כמות שהוא שנויה יככה וכן יככם א"ל כנה כלומר רב יהודה אמר לו כנה הפוך דברים כנגד אחרים אמור יכהו וכן יכהם שלא תקללני, עוד יתיב ההוא מרבנן קמיה דר"כ ויתיב וקאמר גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה א"ל כנה אמור יתצהו, ופריך תרתי למ"ל ומשני דמהו דתימא ה"מ מתניתין אבל בקראי אימא לא מכנינן קמ"ל ע"ש ונראה דלפני שונאים אדרבה לא יכנה ועי"ז מביא עליהם המכות וז"ש רבי יהודה הי' נותן בהם סימנים כלומר שהסימנים נתן בהם בעכו"ם כדי שידבקו בהם העשר מכות.

טעם לר' יהודה שהי' נותן סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב. מצאתי בראבי"ה מסכת פסחים סי' תכ"ד וז"ל אבל זקיני רבי אב"ן פי' כי דצ"ך היו על ידי אהרן במטה ועד"ש היו על ידי משה שלא במטה ובאח"ב על ידי משה במטה ולהכי סימנם רבי יהודה כן ורבינו יב"א זצ"ל פי' טעם לסימנים דלהכי נקוט להו הכי שאות שלישי מסומן דהיינו כנים שחין וחושך כל אחד הי' משמש עם חבירו כשהיו כנים היו עמו שחין וחושך אלא שהי' כנים עיקר המכה וכן כשהי' שחין עיקר המכה היו עמו כנים וחושך וכן שהי' חשך עיקר היו עמו כנים ושחין תדע דהרי הוא כי כולם קשורים זה בזה כשתכתוב על זה כך:

כ נ ם

ש ח ן

ח ש ך

ותקח אות ראשון מחשך וכן משחין וכן מכנים יהיה חשך וכן תעשה מכלם וכשתקח האמצעים יהי' שחן וכשתקח האחרונים יהי' כנם הרי בעבור שסימנם כך שאלו באו באות שלישי בסימן השמיעני זה החידוש ורבי יהודה החסיד פי' דרבי יהודה בספרי על מביאי בכורים אמר דצ"ך עד"ש באח"ב ואשמעינן שבזה הסדר יש לקרות למביאי בכורים ולא כאותו סדר בסדר שכתוב בתהלים אב"י העזר"י ע"כ. ועיין בעה"ת עה"ת.

רבי יהודה הי' נותן בהם סימנים. הקשו המפרשים מה הוסיף ר' יהודה בסימנים אלו. ולפענ"ד נראה דהעשר מכות לכאורה נראים לפי ראות העין והמצרים טענו שהם מעשה כשפים וכן היו בעונ"ה מבנ"י שלא רצו לצאת ולא האמינו שהם נסי ה' ונפלאותיו באמת כי כל דבר שעושה ה' לנו וכן כל זמן מן הזמנים יש טועים וחושבים שיש מעשה טבע שנעשה מטבע העולם וע"י, ובאמת כי הכל נסים מה' וגם הטבע הוא מה' ואדרבה הוא מדת אלהים כמ"ש הא"ע כי טבע בגימ' אלקים אלא שצריך לראות ולהבין הסמנים שבמעשה ה' וכמ"ש ועל נסיך שבכל יום, וכתב הרמב"ן סו' פ' בא שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד ע"ש. וז"ש ר' יהודה הי' נותן בהם סימנים שהמכות האלו הם סימנים ורמזים גדולים לבני ישראל על העתיד שהכל מאת ה' בהשגחה פרטית ומדה כנגד מדה.

.כמה מעלות טובות למקום עלינו וכו' עד לכפר על כל עונותינו. נראה דלכאורה יש גריעותא בנסים ונפלאות שעשה הקב"ה עמנו במצרים שהרי מי שעשו לו נס מנכין לו מזכויותיו כמחז"ל (שבת ל"ב) אך י"ל דכל זה אם נעשה לו הנס רק לטובתינו אבל אם נעשה נס שעי"ז יתקדש שמו יתברך וירבו בתורה ומצות אדרבה ירבו הזכויות וז"ש כמה מעלות טובות למקום עלינו וכו' שהוציאנו ממצרים ועשה בהם שפטים וכו' והאכילנו את המן ונתן לנו את השבת וקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה והכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה וכל זה לכפר על כל עונותינו, כלומר ע"י קידוש השם נרבה בתורה ומצות ועי"ז נכפר על הכל. א"כ אדרבה הנס טובה ומעלה כפולה ומכופלת הוא שנקיים התורה ומצות ויתכפרו כל עונותינו.

א"י דהא דאמרו מי שעשו לו נס מנכין לו מזכויותיו זה רק ליחיד אבל כשהקב"ה עושה נס לכלל ישראל אדרבה מעלה הוא וז"ש כמה מעלות טובות עלינו בלשון רבים וא"כ טובה כפולה ומכופלת היא.

.פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שביהמ"ק קיים על שום מה וכו' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את המצרים ואת בתינו הציל. (שמות י"ב כ"ז) ולכאורה צ"ע דלמה הי' צריך לפסוח על בתי בני ישראל כיון שהקב"ה בעצמו עבר בארץ ויודע להבחין כדאמר ויוציאנו ה' ממצרים ולא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שנאמר ועברתי בארץ מצרים וי"ל דהנה כתוב (איכה ג' ל"ח) מפי עליון לא תצא הרעות וא"כ לכאורה תקשה היאך בכבודו ובעצמו הרג בכוריהם אמנם נראה דכתיב ובמורא גדול זו גלוי שכינה כמה שנאמר או הניסה אלקים וגו' (דברים ד' ל"ד) א"כ יש לומר דמיתת בכורים הי' ע"י גלוי שכינה לבד, כי כבר כתוב כי לא יראני האדם וחי א"כ ע"י שנתגלה כבודו במצרים לעיניהם מתו כולם אמנם כיון שהי' המיתה ע"י גילוי השכינה לכן צוה לבני ישראל שלא יצאו מפתחי בתיהם שאם יצאו ויראו בגילוי השכינה גם הם ימותו מדין דלא יראני האדם וחי אלא שכיון שנתגלה קב"ה ממ"ה במצרים א"כ הי' לכאורה הגילוי בכל ארץ מצרים וגם בבתי בני ישראל פנימה ולכן אמר הקב"ה ופסחתי על בתי בני ישראל שלא יהי' שם גילוי שכינה כזה באופן שלא ימותו.

.מצה זו וכו' כתב מרן זקני בהגדה ערבי פסחים י"ל ע"ד דרוש שיש מדקדקין שאינם אוכלים מצה בכל הפסח מחשש חימוץ חוץ ממצות מצוה. ולכאורה קשה דאם הוא פורש מחשש חימוץ א"כ מצת מצוה אסורה לו ג"כ מטעם שוי' אנפשי' חד"א ועיין חת"ס (או"ח סי' ט"ז) דמי שחושש ללבוש בגדי צמר בשעת התפילה כיון שנכנס לבית הספק מטעם שעטנז שוי' אנפשי' חד"א וגם שלא בשעת התפלה אסור ובסוגרים שם (אמר בן המחבר) יש לחלק דלא דמי לנידון ח"ס דהתם בגד זה שאינו לובש בשעת תפלה מחשש שעטנז שוי' אנפשי' חד"א ואיך ילבוש אותו בגד עצמו שהחזיק אותו באיסור אבל כאן י"ל שאותה מצה שיוצא בה י"ח מעולם לא שוי' חד"א רק במצה אחרת חושש לחשש חימוץ ע"כ.

ולפענ"ד דברי מרן זקני המחבר זצ"ל צדקו דהני מדקדקין לא יאכלו מצה אפילו נשארה פרוסה מאותה מצה שאכל למצוה וכגון שאפה שלשה מצות מצוה מעשרון ולא אכל רק ב' זיתים וכן בליל שני לא אכל אלא זית אחד ונשארה לו חלק מן המצה או מהמצות שאכל מהם למצוה ואפ"ה לא יאכל מהם לאחר הסדר וא"כ שוי' לנפשי' אותה חתיכה עצמה לאיסור.

ולולי דבריהם הקדושים הי' נראה לי הקטן לדון בקרקע דלא דמי דהתם כיון דבשעת תפלה אינו לובש הבגד צמר א"כ נכנס לבית הספק על האי בגד ושוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא גם אלאחר התפלה אבל הכא בשעת הכנסת החג הוא אוכל מצה בכזית ואופה לו מצה בשביל זה ליל ראשונה ורק אחר שאכל המצה שוי' לנפשי' חתיכה דאיסורא אשאר מצה ודו"ק.

מצה זו שאנו אוכלין על שום מה. יש לציין למה אמר מצה זו היל"ל מצה שאוכלין ותיבת זו מיותרת. ונראה דהר"ן הקשה האיך נתנה התורה טעם לאכילת מצה על שום שלא הספיק בצקם וכן על אפיית מצה כשיצאו ממצרים והלא נצטוו על אכילת מצה קודם יציאת מצרים דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט' י"א). וי"ל דודאי נתחייבו בנ"י לאכול מצה קודם יציאת מצרים אבל אותו הציווי לא היתה אלא למצה שאכלו עם מצרים אבל מצוות אכילת מצה לדורות הטעם על שלא הספיק וזה שאמר מצה זו שאנו אוכלים על שום מה דודאי מצת מצרים אכלו משום גזירת הכתוב אבל זו שאנו אוכלים על שום מה ותי' על שום שלא הספיק.

מצה זו שאנו אוכלין על שום מה נראה לפמ"ש הר"ן ז"ל שהרי נצטוו באכילת מצה במצרים קודם שיצא לאכול הפסח על המצות ומרורים ונראה דלכאורה תקשה למה אוכלים מצה והלא אכתי עבדי אחשורוש אנן, אמנם באכילת מצה ישנם ב' מצות אחד זכר לחירות שנשתחררו במצרים והשני על שלא הספיק בצקם, והנה הטעם של חרות הוא זכר למצה שאכלו במצרים עבדום היינו וטעם זה גם כהיום יש אכתי עבדי אחשורוש אנן. אבל הטעם של לא הספיק בצקם הוא שייך גם היום ולזה קאמר מצה זו שאנו אוכלים על שום מה אי משום טעם מצה שאכלו קודם שיצאו או מטעם אחר וקאמר על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ והבן.

א"י מצה זו שאנו אוכלין על שום מה דהי' קשה ליה למה אנו אוכלין בזמן הזה ואי יש מצוה באכילת מצה לזכר נאכל גם פסח וע"כ דיש חלוק בין טעם מצה לטעם פסח וז"ש מצה זו שאנו אוכלין רק מצה ולא פסח והתי' לפי שאנו בגלות והי' קשה אחר שהקב"ה הוציאנו ממצרים בכבודו ובעצמו כדאמר עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם ודבר ה' יקום לעולם, כי כל מעשי ה' ב"ה נצחיים הם והאיך החזרנו לגלות והאמת כי ודאי אילו הוציאנו הקב"ה בעצמו לא היינו חוזרין לגלות אבל כיון שהמצרים גרשו את בנ"י ויצאו ע"י גירושתם ולא יצאו מעצמם נגרם להם לחזור לגלות וז"ש מצה זו שאנו אוכלים על שום מה והלא גם פסח היה לך לאכול וע"ז כמתרץ כי גורשו מממצרים ולא יכלו להתמהמה וכיון דיציאתם הי' ע"י גירוש ולכן חזרנו לגלות. ובזה יש לישב מ"ש במדרש (ש"ר) ויהי בשלח פרעה מי צוח וי משה צוח וי וצ"ב דאדרבה משה הצליח בזה ולהנ"ל ניחא דכיון דפרעה שלח את בנ"י ולא שיצאו מעצמם ומינה ידע משה שילכו עוד בגלות ויאכלו מצה בגלות ויחזרו בין האומות ולכן צווח וי.

מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בצקם וכו'. בשל"ה (פסחים דרוש ג') הקשה על מה שנתן סיבה לאכילת מצה שתהיה זכרון לחפזון החירות שהיה להם בצאתם ממצרים כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, אשר מזה משמע דהחפזון מעלה הוא לענין גאולה ודבר טוב הוא. והרי הדבר נראה בהיפך בנביא (ישעי' נ"ב י"ב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון. אמנם בפסוק עצמו בפ' ראה שכתב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים, לא שייך להקשות דכבר פי' רש"י כי בחפזון וגו' וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים שכן הוא אומר ותחזק מצרים על העם וגו', אשר בלי ספק במה שפי' רש"י ז"ל חפזון לא שלך היתה אלא של מצרים כתב כן לתרץ קושיא וכן איתא בילקוט כי בחפזון יצאת וגו' יכול חפזון לישראל ולמצרים ת"ל ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמור מעתה למצרים היתה חפזון ולישראל לא היה חפזון, ומיהו מפיסקא זו קשה [ובאמת כי כנראה רש"י הביא שם גם פסקא זו וכוונתו ליישב עכ"פ ע"ש]. איברא דבמדרש יש שם פלוגתא כי לא בחפזון תצאו לפי שנאמר בגאולת מצרים ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון מצרים ר"י בן קרחה אומר זה חפזון של ישראל ע"כ וצ"ע, וע"ש מה שתי'.

ואשר נלפענ"ד עוד בהקדם עוד דיוק שאמר מצה זו שאנו אוכלין על שום מה ולא אמר מצה שאכלו אבותינו או סתם מצה שאנו אוכלין, ונראה דכבר הקשו הראשונים בטעם שכתב בתורה שלא הספיק בצקם והרי זה הי' לאחר יציאת מצרים ואבותינו נצטוו על אכילת מצה קודם יציאת מצרים שהקריבו קרבן פסח מצרים, ונראה דבגמ' למ"ד דמרור בזה"ז דרבנן ומצה דאורייתא מ"ש שהרי בקרא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ומשמע דכהדדי נינהו, ובמקום אחר הבאתי לפמ"ש (פסחים ק"כ ע"א) אמר רבא מצה בזה"ז דאורייתא מרור דרבנן רב אחא אמר אחד זה ואחד זה דרבנן, ותניא כוותיה דרבא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי וגו' מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות יכול לילה הראשון רשות ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אין לי אלא בזמן שביהמ"ק קיים אין ביהמ"ק קיים מנין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ע"כ, ועיין רמב"ם (הל' חו"מ פ"ו ה"א ובה"ה שם). והנראה דיש שני חיובים באכילת מצה והחילוק בין בזמן שביהמ"ק קיים מצות אכילת מצה מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו ובזה"ז שבעונ"ה המקדש חרוב המצוה מקרא דבערב תאכלו מצות ורמז לדבר בערב שהוא הגלות שנטו צללי ערב אעפ"כ אוכלין מצה.

אלא דטעמא בעי כיון דאכתי בגלות אנן ובחשוכא שרינן כמו שאין אוכלין פסח מצה מדאורייתא כן מצה ומה נשתנה אכילת מצה, ונראה דכיון דלמצות אכילת מצה יש שתי טעמים טעם אחד זכר ליציאת מצרים כמו פסח ומרור זכר לאשר פסח על בתי בני ישראל וזכר לוימררו את חייהם הכ"נ מצה זכר ללחם עוני שאכלו במצרים אבל מצה יש עוד טעם שלא הספיק בצקם ליחמץ כי בחפזון יצאת ממצרים, וצ"ב למה לן טעם זה כיון שכבר נצטוו באכילת מצה. והתי' לפמ"ש האר"י ז"ל דהחפזון היה מצד ישראל שבאמת עדיין לא הגיע זמן הגאולה ממצרים שעתידים היו להיות ארבע מאות שנה בארץ לא להם ולא היו רק רד"ו שנה אלא שמחמת שנכנסו במ"ט ש"ט ר"ל ואילו נשתהו עוד רגע כמימרא במצרים היו ח"ו משוקעים בשער הנ' ולא היה תקומה לשונאי ישראל ולכן בע"כ הוציאם שלא בזמנם ובחפזון, ולכן לא הספיק בצקם לחמץ מחמת החפזון שיצאו שלא בזמנן. ולפ"ז אתי שפיר קושית השל"ה ז"ל שהחפזון באמת לא הי' למעלה וגם קושיתינו שאמר מצה זו שאנו אוכלין על שום מה כלומר כיון שבפסח לא אמר רק פסח שהיו אוכלין אבותינו וכו' א"כ גם מצה לאו דאורייתא ושואל מצה זו שאנו אוכלין על שום מה ותי' על שום שלא הספיק בצקם ליחמץ כלומר שמצה זו אינו כמצה שהיתה בזמן הבית שאז אכלו לטעם וזכר לחרות ומצה זו שאנו אוכלין הטעם שלא הספיק וחפזון וק"ל. ובזה מיושב דמרור יש לומר דהוה דרבנן כיון דליכא פסח לא הוה אלא זכר למקדש ולא זכר ליציאת מצרים ולכן כורכין מצה ומרור.

ולפ"ז נראה לישב מה שאמר כל שלא אמר שלשה הדברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור וי"ל ששניהם אינם דאורייתא אלא מצה בלבד, ונראה לפמ"ש רש"י דקדשים נמי נוהג בזה"ז משום ונשלמה פרים שפתינו וכל העוסק בתורת עולה מעלה הכתוב כאילו הקריב (ועיין ב"מ קי"ד ע"א). וכיון דפסח ומצה ומרור מה שקיימו בזמן שביהמ"ק א"א כעת ולכן אמר כל שלא אמר שלשה דברים וכולל מצה שהוא נמי בטעמה לזכר ליציאת מצרים וחירות אין מקיימין רק באמירה ולא באכילה דאכילת מצה אינו מטעם זכר לחירות כמו פסח ומרור אלא זכר אחר על שלא הספיק והבן כי קצרתי.

.מרור זה שאנו אוכלין על שום מה. עיין פסחים ל"ט שחשב מיני מרור שיוצאין בהם. ונראה דהנה כמה מיני מרור יש ועיין רש"י בחומש כל עשב מר קרוי מרור מ"מ כתב המג"א (סי' תע"ג ס"ו ט"ו) דלד"ה אינו יו"ח רק במינים ששנו חכמים ועל שאר מינים אין לברך דבעינן שיהי' קרוי מרור בשעת מ"ת ונראה הטעם דהמרור הוא זכר לוימררו וסתם מרור מר הוא מתחלה ועד סוף אבל מרור שנצטוונו מתוק מתחלה ומר לבסוף וכמו שדרשו ז"ל בפרך מתחלה בפה רך ולבסוף בעבודה קשה וז"ש מרור זה שאנו אוכלין ר"ל דוקא מרור ולא כל דבר מר.

.בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו' לפיכך אנחנו חייבים להודות וכו' נראה דהנה אינו דומה מי שישב בבית אסורים חושך ענן וערפל עבד לעבדים ונעשה לו נס והוציאוהו מן השעבוד ולא עוד אלא שמוציאו עשאו ראש על משעבדיו למי ששמע מאיזה מגיד או מספר מעשיות מקדם שאחד מאבות אבותיו נעשה לו נס כזה והוא מבני בניו אבל אינו מרגיש ההרגש הזה וההבדל ממילא אינו יכול להודות להמוציאו באותו ההרגש וז"ש בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וחייב לראות עצמו כאלו הוא הי' משועבד לרשע ועמד בחושך ואפלה ואז יוכל לשבח לה' וז"ש לפיכך אנחנו חייבים להודות וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים היינו שהנסים נעשו גם לנו הוציאנו מעבדות לחרות היינו ממש הוציא אותנו ומאפלה לאור גדול וכו' ונאמר לפניו שירה חדשה.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך וגו' (שמות י"ג ח'). ונראה דמדרך העולם שאינו יכול לתאר ולמסור בטוב אלא מה שבעצמו ראה וזה מקבלים בניו באהבה לשמוע ההרפתקאות של אבא שעברו עליו אבל מה ששמע מאחרים יש בו כדי להסתפק וז"ש חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וכיון דבעי לומר לבנך ולכן חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים נראה דקאי אמה דקאמר לעיל פסח שהיו אבותינו אוכלים וכו' מצה זו שאנו אוכלים על שום מה מרור זה שאנו אוכלים על שום מה על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים וכו' וא"כ כולם הם סימנים על אבותינו ממה שנעשה להם במצרים ויבא לטעון א"כ מה לנו ולכל החרדה הזאת מה שנעשה להם במצרים וכמו שמצינו כמה פעמים שאמרו על המקשה היאך הי' דבר זה מלפנים ותמהו עליו מה דהוה הוי (עיין בגמ' פסחים ק"ח, יומא ה', ל"ז) ולכן אמר דכאן אינו כן אלא מצוה היא שבכל דור ודור חייב לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וכמו שאמר בהתחלה ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים ולכן מחוייבים אנחנו ג"כ לשמוח בכל הנ"ל ונוגע כאלו אנחנו יצאנו ממצרים.

או יאמר דידוע דנשמת ששים רבוא יוצאי מצרים נכלל בהם נשמת כלל ישראל עד סוף כל הדורות כידוע ליודעי חן ולכן הם קבלו התורה לכל ישראל עד סוף כל הדורות ונשמת כל אחד ואחד היתה שם בשעת מתן תורה (ועיין שבת קמ"ו ע"א) ישראל שעמדו על הר סיני הרי שכלם עמדו שם. ולרב אשי גרים נמי מזלייהו הוו מדכתיב אשר ישנו פה עמנו ואת אשר איננו פה (דברים כ"ט). ועיין תוס' (ע"ז ה' ע"א). וי"ל לפ"מ שכתבנו דבעי דוקא ששים ריבוי בשביל השראת השכינה, ולכן במעמד הר סיני הי' צריך דוקא ששים רבוא כנגד ששים רבוא אותיות. וצ"ע מיבמות ס"ד הרי שהיו ישראל ב' אלפים וב' רבבות פחות אחד לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל משמע דב' רבבות די להשראת השכינה בישראל, וצע"ק.

עוד י"ל בפשטות בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים דבאמת נשמתו ג"כ היתה שם נכללת וכנ"ל. וזה שמסיים לפיכך אנחנו חייבים להודות וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו שגם לנו נעשו הנסים האלו.

א"י לפי הידוע מנפילת נאפאליון מושל הצרפתי במלחמה עם הרוסים ורדפו אחריו להרגו ונכנס לבית יהודי אחד ובקש להסתירו ועשה כן ולאחר כך חזר לצרפת ונתן להיהודי כתב שבאיזה זמן שירצה יבא לראותו ויטיב עמו והיהודי לאחר זמן הלך לצרפת וקבלו בכל הכבוד הראוי וקרא כל השרים וספר להם שיהודי הזה הצילו ואמר לו שישאל מה שרוצה ויתן לו והיהודי בתוך הדברים שאל להקיסר תגיד לי היאך הרגשת בשעה שאני הצלתי אותך ומיד לאחר השאלה נתהפך נאפאליאון לאיש אחר מלא כעס ורציחה כי חשב זה לבזיון במלכות ופקד מיד להתלין לתלותו על עץ בעוד שעתיים והוא רוצה לצאת בעצמו לראות התליה והיהודי בכה והתחנן לו והוא באחד מיד נכנס לחדרו ואפילו השרים לא יכלו לדבר אתו ובעוד שעתיים תקנו התליה ר"ל ויצאו נאפאליון ועמד בעצמו לראות היאך שיתלו היהודי הנ"ל שהצילו והוא בלכתו להתליה עוד בכה והתחנן לו ולא הועיל ובא התלין ותלה את היהודי אבל לאחר שכבר תלוהו מיד צוה לחתוך את החבל והורידוהו וחיה והשיב לו נאפאליון כך אני הרגשתי כלומר אתה שאלת אותי להסביר לך היאך הרגשתי וזה א"א להסביר רק אם הוא ג"כ ניצול ממות לחיים. ולכן אמר המגיד חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ואז שפיר חייבים להודות בשירה חדשה בכל שנה ושנה.

.לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח וכו' הזכיר כאן שבעה מיני הודאה וכדרך חז"ל כנגד שבעה רקיעים, ויש אומרים שהם כנגד שבעת הרועים, כי אמר להודות כנגד אברהם אבינו שנתן הודאה לה' ואמר להלל כנגד יצחק אבינו, ואמר לשבח כנגד יעקב אבינו, ואמר לפאר כנגד אהרן שפארו הקב"ה בכהונה, ולרומם על משה רבינושרוממו בנבואה, להדר על דוד מלך ישראל, ולקלס על שלמה המלך שקלס את הקב"ה, עוד כתב האברבנאל דשבעה הודאות י"ל כנגד ז' דברים ומעלות טובות שקנו ביציאת מצרים. א) חירות, ב) נקמה מאויביהם, ג) ממון ושלל, ד) כבוד ומעלה, ה) אמונה שלמה, ו) התורה אלקית, ז) ירושת הארץ הנבחרת, ולפי שהכל הי' שלא כדרך הטבע אלא בדרך נס גלוי ולכן אמר למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו.

.שירה חדשה, לשון נקבה והכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר, ופי' התוס' (פסחים קט"ז ע"ב) ד"ה ונאמר כמו שהנקבה יש לה צער לידה אף כל הנסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער, וכן יסד הפייט בזולת אי פתרוס (ז-ח של פסח) ועיין של"ה סוף מס' פסחים בביאור דברי התוס'. וז"ל כי גאול מצרים היתה שירה חדשה בלשון נקיבה דהיינו בעצמו ובכבודו סוד ויהו"ה בהיכל קדשו ה"ס מפניו כל הארץ אמנם לעתיד בלשון זכר עתה אקום יאמר יהו"ה ולילה כיום יאיר בסוד אור הלבנה כאור החמה ע"ש.

.מה שאין מברכין ליל פסח שעשה נסים כמו בליל חנוכה לפי שמברכין בלפיכך את כל הנסים האלו וכו' (מנהגי מהר"א טירנא).

מצות הלל קריאתה מעומד כ"כ בשבלי הלקט בשם הר"מ והטעם כתב הר' בנימין ע"ש הכתוב (תהלים קל"ה ב') הללו עבדי ה' העומדים ומה שקורין בליל פסחים בישיבה מתוך שחולקין אותו אין טורחין עליו לעמוד ועיין ב"י א"ח סי' תכ"ב שכתב עוד טעמים.

ואומר הללו עבדי ה' (תהלים קי"ג) ולכאורה כיון שהלל זה נתקן על הנס הי' צריך לברך ויש אומרים לברך לקרא ולא לגמור לפי שמפסיקין באמצע ועיין טאו"ח סי' תע"ג בענין ברכת ההלל איכא פלוגתא דרבוותא ריצב"א הי' מברך עליו ב"פ אחת קודם אכילה ואחת לאחר אכילה וכן הי' נוהג הר"מ מרוטנבורק וכ"כ רב האי ורב צמח ורב עמרם. אבל הרי"ץ גיאות ואבי העזרי כתבו שאין לברך עליו כלל לפי שחולקין אותו לשנים וכן הי' נוהג גם הרא"ש ז"ל וכן ראוי לעשות ויש מקומות שנוהגין לקרות ההלל בב"ה בציבור כדי שלא יצטרכו לברך עליו בשעת ההגדה ומה טוב ומה נעים ההוא מנהגא ויש לו סמך במסכת סופרים וכו' וכשהוא קורא בביתו א"צ לברך שכבר בירך עליו ברבים ובני ספרד נוהגין לאומרו וגם הרבה מבני אשכנז נוהגין לאמרו ויש לכוין בשעת אמירה לצאת ההלל שבתוך הסעודה' ואותם שאין אומרין בביהכ"נ יש להרהר הברכה קודם אמירת ההלל עכ"פ.

.רם על כל גוים ה' על השמים כבודו מי כה' אלקנו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ (תהלים קי"ג). ונראה לפרש עפ"מ שפי' האלשיך ז"ל עה"פ ה' בציון גדול ורם הוא על כל העמים, דרם אינו מחוייב שיהי' גדול ג"כ שאפשר מה שהוא רם בגובה הרבה אבל אינו גדול אלא דק ויש דבר שהוא גדול בתכלית הגדלות. והנה אומות העולם אפי' אותן שמאמינים בה' מאמינים באמונה נפסדת אשר ה' ב"ה וב"ש הזניח השגחתו מלמטה על הארץ ורק יושב על השמים. והארץ נתן לבני אדם שהם יעשו בה כרצונם אבל בנ"י המאמינים בה' שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר דפני מיני' וז"ש ה' בציון גדול היינו בציון שבני ישראל יושבים בה הוא גדול שהם מאמינים שמלא כל הארץ כבודו ורם הוא על כל העמים שלגבי העמים הוא רק רם שהם אינם מאמינים שמלא כל הארץ כבודו. וז"ש רם על כל גוים ה' כלומר שלגבי הגוים הוא רם ואומר הטעם מפני שעל השמים כבודו שהם אומרים שרק על השמים כבוד א-ל אבל מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ פי' לא כן אנחנו בנ"י שמאמינים אף שהקב"ה מגביהי לשבת אבל אנחנו מאמינים שהוא משפיל לראות בשמים ובארץ ולכן מקימי מעפר דל ומאשפות ירים אביון וכו'.

רם על כל גוים ה' על השמים כבודו וגו' מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ. וי"ל שאמר המגביהי לשבת וא"כ משפיל לראות בארץ ולמה אמר המשפילי לראות בשמים והרי שם כבודו ונראה דכל הגוים טועים שהקב"ה כביכול הוא מוגבל ובשמים כבודו וא"כ שייך אצלו גבוה ושפל מעלה ומטה רום ועומק, אבל אנחנו מאמינים דכבודו מלא עולם ולית אתר פנוי מיניה א"כ אין נפ"מ אם הוא בשמים הוא על הארץ והרכין השמים כשהי' צריך וכה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי )ישעיה ס"ו א'( וז"ש רם על כל גוים ה' וס"ל ח"ו שהוא מוגבל ולכן על השמים כבודו אבל מי כה' אלקינו המגביהי לשבת וישיבת באופן המשפילי לראות בשמים ובארץ כלומר שגם הארץ והשמים שניהם בבחינת משפילי ואין נפ"מ בין ארץ לשמים שהוא גבוה מעל כל גובה ובכולם שייך משפילי לראות.

מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון (תהלים קי"ג). נראה לפמ"ש (עמוס ה' ב') נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל כלומר כשתפול בתולת ישראל ולא תוכל לנפול כשהם ח"ו בשפל המצב אז משם תבוא הישועה ועיין ספורנו עה"פ והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת (בראשית כ"ח י"ד) וז"ל אחר שיהי' זרעך כעפר הארץ כענין ותשיתי כארץ גיוך והחוץ לעוברים וזה שיהיו בתכלית השפלות אז תפרוץ את כל גבולות אשר אתה שוכב עליה בכל צד ימה וקדמה וצפונה ונגבה וכו' כי אמנם תשועת האל העתידה תהי' אחר שפלות ישראל ההוה היום בגלותם אשר כמוהו לא יהי' כמ"ש ז"ל )סנהדרין פ' חלק) אם ראית דור שצרות רבות עליו כנהר חכה לו שנאמר כי יבא כנהר צר (ישעי' נ"ט) וסמיך ליה ובא לציון גואל. ועיין בעה"ת (ריש פ' משפטים) אונקלוס הגר אמר לאנדרינוס קיסר חזרתי על כל אומה ואומה ולא מצאתי אומה שפילה כישראל וסופן להתעלות כמ"ש (ישעי' מ"ט ז') כה אמר ה' גאל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד משלים מלכים יראו יקמו שרים וישתחוו. וז"ש מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון כשח"ו קטן יעקב ודל מוטל באשפה בשפלות אשר כמוהו לא הי' אז משם ירים אביון וכי תאמר שירים להיות שוה בשוה עם נדיבי עמו ולכן מסיים משיבי עקרת הבית שיהא בנ"י עיקר וכל העמים טפל.

.בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו וגו' (תהלים קי"ד) וי"ל שכתב בצאת ישראל ממצרים ובבית יעקב כתב מעם לועז ולא זכר שיצאו ממצרים ועוד איתא במדרש דבזכות נשים צדקניות שבאותו דור נגאלו אבותינו ממצרים ולפום ריהטא היה נראה לפמ"ש במדרש (ש"ר) החדש הזה לכם אמר ליה הקב"ה למשה בחדש הזה אתם נגאלים א"ל משה והלא אתה אמרת ועבדים ועינו אותם ארבע מאות שנה ועדיין לא נשלם הזמן א"ל הקב"ה כי הנה הסתו עבר הנצנים נראו בארץ (שה"ש א' י"ב). וכתבתי במקום אחר בשם גאון קדמון הא דקאמר בירושלמי (ע"פ) למה תקנו ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה דבאמת הי' ראוי להיות ששים רבוא ישראל בשיעבוד מצרים ת"ל שנה ולא היו משועבדים אלא פ"ו שנים שהשיעבוד התחיל משנולדה מרים דהיתה בת פ"ו כשיצאו בני ישראל ממצרים [בגימטריא כו"ס] אלא שרבוי עם שהיו פרים ורבים שלא כדרך הטבע השלים השיעבוד דכתיב וחמושים עלו בנ"י ממצרים דהיינו חומש יצאו וד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה א"כ הוי ישראל ה' פעמים ששים רבוא וד' פעמים ששים רבוא מתו ובאמת לא הי' צריכין להיות בגלות רק ששים רבוא בלבד וא"כ מאחר שהיו ה' פעמים ששים רבוא נמצא שהריבוי באוכלסין כמו שהיו בגלות ת"ל שנה וד' פעמים כו"ס יצא קודם הזמן מכח רבוי העם, (430-86=344, 4x86=344) ועיין פר"ד פ' בא.

והנה אמרו ז"ל (סוטה י"ג) דעמרם גדול הדור הי' עמד וגירש את אשתו ועמדו כולם וגרשו נשותיהם עד שאמרה לו יוכבד גזרתך קשה משל פרעה פרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה על הזכרים ועל הנקבות וכו' עמד והחזיר אותה עמדו כולם והחזירו נשותיהם ואעפ"כ לא התאוו להזדקק לנשותיהם עד שראו נשיהם במראות הצובאות וגרמו להם להוליד וז"ש תחת התפוח עוררתיך כמבואר זה הכל במדרש א"כ הנשים הם שגרמו לרבוי הבנים וז"ש להם הקב"ה הנצנים נראו בארץ דאמרו במדרש שהי' מולידין ששה בכרס אחד וכשרצו המצרים להרגן בלען הארץ ואח"כ כשנתגדלו יצאו מן הארץ עדרים עדרים וחזרו הביתה וז"ש )שה"ש א' י"ב( הנצנים נראו בארץ והיו יותר מן השיעור והם השלימו לת"ל שנה ואתי שפיר לפ"ז בשביל נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים שהם גרמו להם להזדקק להם וילדו ששה בכרס אחד וע"י נשלם השיעבוד.

והנה אמרו ז"ל (אבות פ"ב מי"א) ר' יהושע בן חנניא אשרי יולדתו ותלוי הגדלות שלו באמו שילדתו, ואמרו לקמחית במה זכות לבנים כה"ג (יומא מ"ז, מדרש תנח' אחרי ז') ועוד ידוע כי קדושת ישראל תלוי בקדושת האמהות ולכן אמר בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז שהבית יעקב גרמו לצאת ולכן היתה יהודה לקדשו ישראל לממשלותיו.

ונראה עוד לפ"מ דאיתא במדרש תנחומא (קי"ד ד' ויקרא ל"ב ד') דבזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא שינו את מלבושם, ולא גילו מסתורין שלהם ועיין חילופי' גירסאות ילק"ש אמור ולכאורה מה זה תלוי הגאולה בשינוי לשון אמנם ראיתי להגאון מפלאצק זצ"ל דעיקר שגרם הגאולה בשביל שלא נטמאו במצרים ולא נתערבו ביניהם וזה עיקרו ע"י הנשים שלא נחשדו על העריות ואמרו אחת היתה ופרסמה הכתוב (סנהדרין פ"ז ועיין רש"י ויקרא כ"ד י' ורש"י שמות ב' י"ב ובגמ' סנהדרין נ"ח) והיא שלומית בת דברי ולכאורה למה יושת עליה חטא והלא לא במרד ובמעל עשתה שהרי סבורה שהוא בעלה דאיתא במדרש שהמצרי הוציא את בעלה ובא אצל אשתו וסבורה שהוא בעלה אמנם י"ל דאיתא בזוהר דקודם הזיווג יש לדבר עם אשתו שלא תתחלף בשדים והמה גדרו מן העריות בזה שגדרו שלא לדבר רק לשה"ק וידוע שאין המצרים מבינים לשה"ק שהרי אפילו פרעה לא הבין לשה"ק ושלומית בת דברי פרצה הגדר ולא שמרה ברית הלשון לדבר בלשון עמה בלשה"ק והיתה פרוצה ודיברה בלשון מצרי וזה גרם לה שסבורה שהוא בעלה וא"כ פרוצה היתה וע"י שפרצה גדר הלשון באת לידי טומאת עריות ואחת היתה ופרסמה הכתוב נמצא שע"י ששמרו עצמם ולא שינו לשונם נשמרו מעריות וש"י.

והנה בני ישראל שהיו משועבדים במצרים והיו צריכים לדבר עם המצרים בעניני מלאכתם, למדו לשונם עכ"פ לדבר עמהם אבל הנשים לא רצו לדבר כלל בלשון עמים ולא למדו אפילו לשונם וכבר פרשתי במקום אחר וירד מצרימה אנוס ע"פ הדבור שדברו מצרית והנה מי שלמד איזה לשונות עכו"ם יודע להבחין שזה לשון מצרי וזה לשון אשורי וכדומה אבל מי שלא למד שאר לשונות רק לשה"ק אינו יודע להבחין אלא כל לשון אומה אחרת נקרא לע"ז כלומר לשון עם זר וז"ש יצאו ישראל ממצרים שהאנשים ידעו שיצאו ממצרים שידעו להבחין בין לשון ללשון אבל בית יעקב מעם לעז שלא ידעו להבחין בין לשון מצרים לשאר לשון עמים כן יצאו מעם לעז לשון עם זר שלא למדו כלל לשון עכו"ם אמנם לפי שהיו צדקניות לכן היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו וכמ' בקמחית שזכתה לכהנים גדולים כן זכו הם לממשלה. והרבה יש לדבר מענין שבעונ"ה מהדרים ללמוד לבנות דוקא חכמות עכו"ם ומי ידבר בלימוד לשונם חלקלקות אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר וד"ל.

.מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור ההרים תרקדו כאלים גבעות כבני צאן מלפני אדון חולי ארץ וגו' (תהלים קי"ד) נראה דהנה חכמי המחקר חקרו הנסים שנעשו לישראל מה הם דעת קצתם מהם דהוא שינוי הטבע לצדיקים ברצות ה' דרכי איש משעבד להם הטבע וע"ז הקשו הבעל העקרים ועוד דהרי כבר אמר החכם אין כל חדש תחת השמש ולכן פירשו קצתם דכך התנה הקב"ה במעשה בראשית וכך הוטבע בעולמו שכשיבואו העמים הללו ישתנה להם טבע הבריאה וא"כ אין כאן חדש תחת השמש דבאמת זה הוא הטבע שכך נברא העולם. וז"ש מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור ההרים תרקדו כאלים והלא זה נגד הטבע ואין כל חדש תחת השמש וע"ז בא המשורר והוסיף מלפני אדון חולי ארץ שהקב"ה ברא העולם כמבואר דחולי לשון בריאה הוא מלשון מחולל וכיון שברא העולם וא"כ כך התנה בשעת הבריאה ואין זה שינוי הטבע שגם הריקוד הוטבע בהם לצורך ישראל.

וי"ל בדיוק אלו-ה יעקב דהנה י"ל דאף שאין כל חדש תחת השמש אבל רק לכל דבר שהוא ע"פ דרך הטבע אינה משועבדת לו אבל דבר שהוא למעלה מן הטבע הטבע משועבדת לו והנה ידוע מה שאמרו ז"ל על מה שאמר הקב"ה לאברהם צא מאיצטגנינות שלך דבנ"י נולדו שלא כדרך הטבע דאברהם הי' עקר מטבע (יבמות ס"ד) ואמרו עוד במדרש יעקב אשר פדה את אברהם דאברהם הי' מוכן לישרף בכבשן האש אשר נשלך בו ע"י נמרוד אלא בזכות יעקב נפדה. ועיין סנהדרין (י"ט ע"ב) לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעי' כ"ט), וכי היכן מצינו ביעקב שפדאו לאברהם, אמר רב יהודה שפדאו מצער גידול בנים. עכ"פ כל דרך החיים שלהם שלא כדרך הטבע, אלא למעלה מהטבע, וא"כ לישראל מדרך הטבע אין להם מקום אחיזה וקיום בעולם אלא שהם למעלה מן הטבע וא"כ הטבע משועבדת להם וז"ש מה לך הים כי תנוס וגו' הלא אין כל חדש תחת השמש ומתרץ מלפני אדון חולי אדון מלפני אלקי יעקב וכיון שהוא אלקי יעקב אשר פדה את אברהם וא"כ כל הקיום של האומה זו הוא למעלה מן הטבע ולכן הטבע משועבדת להם.

מה לך הים כי תנוס הירדן תיסוב לאחור וגו' מלפני אדון חולי ארץ ונראה דבשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד הים כנגדם ולא רצה לבקוע כי טען שר של ים הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז ומה ראו אלו לטבוע ואלו להנצל (מד"ת ט"ו ה' זוהר ב' ק"ע ילקוט ראובני בשלח עה"פ חיל פרעה) האמנם איתא במדרש דתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית שיבקע הים לבנ"י כשיצאו ממצרים וידוע שכל שתלוי במעשים אם קלקלו מעשיהם לא יתנו להם אבל כל שתלוי בתנאי הבריאה אין נפ"מ אם ראויים הם או לא כיון דהוא תנאי במעשה בראשית, וכה"ג אמרו אם ארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו אין כח בחטא לבטל הירושה שלנו, והכ"נ אין כח בחטא לבטל. ועיין רמב"ן עה"ת (פ' עקב עה"פ לא בצדקתך) כי אין בחטא שלך לבטל השבועה לאבותינו. וז"ש מה לך הים כי תנוס הירדן תיסוב לאחור וכטענת השר של מצרים הללו והללו וע"ז כמתרץ מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלו-ה יעקב שהוא ברא הארץ והתנה בשעת הבריאה להים והירדן להבקעות ושפיר נס, מלפני אדון שבראו וק"ל.

מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור ההרים תרקדו כאלים וגו' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלקי יעקב ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים וצ"ב מה שייכות זה לזה. ונראה לפמ"ש (חולין ז' ע"א) ברפב"י דהוה קאזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא א"ל גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה וכו' ע"ש.

והנראה דטענת הנהר עם רפב"י היתה כיון שהכל ברא לכבודו ואני הולך לעשות רצון קוני ואתה וברור ושמא ברור עדיף אם יחלק הנהר יתבטל הנהגה מעשות רצון קונו ומנ"ל דעשייתך גדולה ממני וע"ז השיב לי' רפב"י אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם כי הקב"ה מסר עולמו ביד צדיקים לקדש שמו והמקדשים שמו ואם תחלק יהיה בזה קידוש השם ששמעת לצדיק ואם לאו יגזור עליך שלא יעברו בך מים לעולם ויראו שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל ועי"ז יתקדש שם שמים, וז"ש הים ראה וינוס וחלק להם נצבו מים כמו נד ההרים רקדו שאין זה מדרך הטבע שלהם ושואל מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור וגו' ומה ראו על ככה לשנות מלעשות רצון קונם מדבר יום ויום וע"ז משיב ונותן טעם דלכן נס מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוק יעקב ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים כלומר הרי אלק יעקב ישמע לצדיקים יוכל ליבש הים והירדן לעולם ויהפוף צור לאגם מים חלמיש למעינו מים.

.לחרוסת יקח תפוחים חמוצים זכר לתפוח, ועיין רשב"ם (קט"ז) וצריך לקייהא להטיל בו תפוחין דאית ביה קיוהא זכר לתפוח ואם אין לו תפוחים חמוצים יטול בו מילתא דאית בי' קיוהא ומשמע דלא סגי ביין שמטיל בתוכו, עיין רש"י שם ובתוס' ביין וחומץ ועיין א"ז. ובספר הנייר דף מ' לעשות החרוסות מי"ב מינים כנגד ד' כוסות דגאולה, וד' דתרעלה להשקות האומות, וד' דנחמות לימות המשיח.

ולענין מרור המצוה בחזרת הנקרא חסא יותר מכלם וז"ל הלקט יושר דף 29 כך שנו חכמים ומסיק תלמודא (פסחים ל"ט ובטוש"ע א"ח סי' תע"ג) דמצוה בחזרת יותר מכלם משום דנקרא חסא דחס רחמנא עלן וכתב בהגהת רבינו פרץ על הסמ"ק (סי' ר"כ) דצריך לחזור עליו ואפילו לקנות בדמים יקרים.

ועל התמכא שקורין כריין כתב (בלקט יושר הנ"ל) שיש רמז ליקח תמכא ע"ש בי תמכה ימינך (תהלים ס"ג ט'). ואין מברכין ברכה אחרונה.

שלחן עורך, אוכלין באימה וביראה, בקדושה וטהרה, מאכלים ערבים לכבוד שמחת יו"ט, רק שלא ימלא כרסו עד שלא יוכל לאכול אפיקומן לתיאבון. וכל אחד יחזיק במנהג אבותיו אפי' במיני מאכלים ולא ישנו ובפרט בליל הקדוש הזה.

בספר הנייר דף מ' שלא לאכול בקינוח סעודה פירות וכל מיני מתיקה בליל הסדר. ולכאורה גם קאמפוט וכיוצא בו בכלל.

.קודם אכילת אפיקומן נכון לומר:

אכילת בשר הפסח בליל חמשה עשר של חודש האביב מצות עשה מן התורה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו, מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר אוכל מהן תחילה, אח"כ אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו, ואם לא אכל אלא כזית יצא י"ח. ושניהן אינן נאכלין אלא צלי אש, וצריכין ברכה לכל אחד בפני עצמו, על הפסח אומר אשר קדשנו במ"ו לאכול הפסח, ועל החגיגה אקבמ"ו לאכול הזבח, הפסח טעון הלל באכילתו, וא"ר משום ר"ח כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא. זו ההיא מצות אכילת ק"פ הרחמן הוא יזכנו לאכלו בעיר מקדשנו בב"א ויקוים בנו מקראא שכתוב כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכן, כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אל' ישראל, כימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות ודבר אלקינו יקום לעולם, ימינו רוממה עושה נוראות. טוב לקרות מאמר הזוהר (פ' בא) מעניני יציאת מצרים, מהגדת ערבי פסחים.

רמז למה שחוטפין הקטנים האפיקומן נראה דאפיקומן הוא אפיקו-מן מרומז לפרנסה להוציא הכנסה על כל השנה ולכן נוהגין להניח קצת מהאפיקומן כל השנה וכתוב (בראשית מ"ז י"ב) לחם לפי הטף דקטנים צריכין יותר לחם ולכן חוטפין הקטנים האפיקומן להראות שצריך להם מזונות מרובים השם ירחם עלינו ועליהם ויתן די והותר.

עוד טעם שנוהגין הילדים לחטוף האפיקומן י"ל דאיתא בא אחיך במרמה ויקח ברכתך ובמדרש פליאה בא אחיך במרמה בחכמת התורה הוציא אפיקומן ואמר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ויקח ברכתיך והנה אותו יום שברך יצחק את יעקב פסח הי' כמו שאמרו ז"ל עה"פ (בראשית כ"ז ט') קח לי שניי גדיי עזים אחד לק"פ ואחד לחגיגה וע"י שהוציא יעקב האפיקומן זכה לברכת יצחק ולכן נהגו לחטוף ולהוציא האפיקומן כדי לזכות לברכות ובזה יש להבין מה שהילדים מבקשים שיבטיח להם אביהם מה שהוא תמורת האפיקומן ומחזירים האפיקומן.

וי"ל בדרך צחות שיעקב אבינו כשישבו על הסדר הוציא האפיקומן מתחת יצחק אבינו וביקש מאבינו יצחק שיתן לו הברכות והבטיחו בברכות. י"ל המדרש בא אחיך בחכמת התורה הוציא אפיקומן ואמר אין מפטירין וכו' ואיזה חכמת התורה צריך לזה וי"ל דלכאורה למה הבטיח יצחק אבינו לברך את יעקב בשביל שלקח האפיקומן הי' לו ליקח מצה אחרת ולאכלו לאפיקומן וי"ל לפי מה דקיי"ל בש"ע דג' מצות של ליל פסח צריכין להיות מעשרון אחד וצריך לסמן בהן כהן לוי וישראל, וז"ל הרא"ש בתשו' (כלל י"ד סי' ה') ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות שלשה מצות של מצוה מעשרון אחד זכר ללחמי תודה וכו' ועושין להם סימן לדעת איזו ראשונה ואיזו שני' ושלישית ע"כ. ועיין טור (סי' תנ"ח) ולא הי' יכול ליקח מצה אחרת [ואף שאין רוב העולם נוהגין כעת כן עיין באחרונים הטעם, ובעזהי"ת הנני מהדר בכל שנה לפי האפשר בעצמי לעשות כן]. אלא דאכתי מאי כולי האי הי' לו לאפות מצה אחרת ולאכלה.

והנראה דהנה יצחק אכל פסח מצה ומרור ביחד כהלל דקיי"ל כוותיה לכתחילה עכ"פ ואנן קיי"ל דפסח אינו נאכל אלא עד חצות (עיין משנה ריש ברכות ובפ' איזהו מקומן ורמב"ם פ"ח מהק"פ הט"ו כבר ביארנו וכו') ויצחק נודע לו קודם חצות שלקח יעקב האפיקומן ולא הי' לו שהות לאפות מצה אחרת ורצה יצחק לאכול בשר הפסח בעצמו ואח"כ יאכל מצת האפיקומן כשיאפה לו ולא יאכלם יחד דבדיעבד מהני (עיין רמב"ם פ"ח ה"ב) אבל מעיקר המצוה צריך לקיים כמו שעשה הלל כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וזה שבא יעקב בחכמת התורה ואמר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שא"א לאכלו אחר הפסח אלא צריך לאכלו עם פסח יחד ולא הי' ליצחק ברירה אלא לברכו.

א"י בא אחיך בחכמת התורה לפי ההקדמה הנ"ל שיעקב לקח האפיקומן ולא הי' יכול יצחק לאכול הק"פ אלא תקשה אמאי לא אפה מצה אחרת וצ"ל דלא הי' לו שהות שכבר הי' קודם חצות ועד שיאפה מצות כבר יעבור הזמן אלא דתקשה למה המתין יצחק עם אכילת הפסח עד חצות ולא אכל מיד אחר צאת הכוכבים ואז אם הי' רואה שאין לו מצה אכתי הי' לו זמן לאפות אחרת ובפרט לפי מה דקיי"ל זריזין מקדימין למצות ומיד שיכול לקיים הי' לו לקיים ועוד דקיי"ל בש"ע חוטפין מצה בליל פסחים (פסחים צ"ט וק"ט, ש"ע או"ח סי' תע"ב), והי' לו לעלות על הדעת עכ"פ שיקרה כזה. וצ"ל דודאי כן הי' בדעת יצחק אלא דמצות של פסח הוא כדי לספר יציאת מצרים לבניו כדכתיב והגדת לבנך ביום ההוא (שמות י"ג ח') והבן שואל והאב משיב ואיכא מצות סיפור יציאת מצרים וכל המרבה לספר הרי זה משובח ומיד בליל הפסח החל יעקב אבינו להקשות קושיות ובחכמת התורה האריך בפלפולו ובקושיות ותירוצים עד סמוך לחצות וממילא ליכא קושי' משום זריזין דהיו עוסקין במצות הזמן של סיפור הלילה וסמוך לחצות מיד רצה אבינו יצחק לאכול הפסח עם המצה כהלל וע"י שבא יעקב במרמה בחכמת התורה והוציא אפיקומן בלית ברירה הסכים אבינו יצחק לברכו וזה ויקח את ברכתך.

א"י איתא במדרש בא אחיך במרמה בחכמת תורתו הוציא אפיקומן והראה לו, הובא בהגדה ערבי פסחים ובדמש"א תולדות אות י"ז ונראה לפמ"ש ז"ל אסור להקדיש כל נכסיו ובספרא בהר פ"ה א"ר ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו על אחת כו"כ שיהי' אדם חייב להיות חס על נכסיו וכתבו הר"ש והראב"ד שם דקמ"ל שלא יהא אדם מזלזל ומפקיר בנכסיו ואפילו לצורך מצוה וצדקה ויהא מצמצם למזונותיו ק"ו מהקדש, וגדולה מזו דאפי' לחוס על היפה למדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה (רש"י שמות כ"ו י"ג). והנה עשו הי' להוט אחר תאות אכילה ומזלזל בנכסיו ועבור נזיד עדשים מכר את בכורתו ונתן ליעקב את כל אשר לו ולא חס על נכסיו ומזלזל בהם וא"כ אין ראוי לו ברכת יצחק שהוא מטל השמים ומשמני הארץ ברכת נכסים, לא כן יעקב שחס על נכסיו בבחינת צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם וחזר על פכים קטנים ששכח (חולין צ"א). והנה האפיקומן מוכח שחס על מאכליו ואוכל החצי ומניח החצי הגדול על להבא, וזה שאמר בא אחיך במרמה בחכמת תורתו שאמרה תורה אסור לבזבז בנכסיו ויהא מצמצם למזונותיו והוציא האפיקומן והראה לו צפון שצריך להניח ולצפון קצת שיוכל ללמד תורה.

עוד נראה לתת טעם למנהג הנערים לגנוב האפיקומן שלכאורה צ"ע, ומתחילה נפרש לשון הגמ' (פסחים ס"ה ע"ב) תנא כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו אמר רב עיליש טייעות, וכבר כתבתי לפרש לשון טייעות מה הוא ועתה ניתן טעם למנהג העולם שהקטנים גונבים האפיקומן ולכאורה בליל קדוש כזה ילמדו הקטנים ענין של גניבה והגם כי הוא לשם ענין מ"מ הרי אמרו דלא ליתן כוס של שהחיינו לקטן דילמא יסרך עיין עירובין מ' ובתוס' שם וגם כוס של הבדלה בת"ב ולענין ברית מילה ביו"כ כמה כרכורים כרכרו מי ישתה הכוס ועיין שו"ת הר"ן וגםלענין רביתי אמרו בגמ' דמותר לליקח רבית מבנים קטנים שיראו כמה קשה כחה של רבית ודחה לה ולא הוא דילמא אתא למיסרך וללמוד א"כ מ"ש הכא.

וכעת נראה דרש"י (פסחים ס"ה ע"ב) תנא כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו אמר רב עיליש טייעות פי' דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה ומיהו בגמ' (ב"ב ל"ו ע"א) דמשני שם דבנהרדאי טייעי שכיחי. ופרשב"ם ז"ל טייעי ישמעאלים גנבים ע"כ, וברגמ"ה שם משום טייעי כלומר גנבים ישמעאלים לא שביק לגדרותייהו למיזל לחידייהו לרועה והדרי לביתייהו בלא שמירה כי אם מידא דבעל הבהמות לידא דרועה ומידא דרועה לידא דבעל הבהמות וכו' ע"ש והוא פלא דא"כ אמאי פי' כאן טייעות סוחרים ישמעאלים ולא גנבי. וצ"ל דזה כוונת רש"י נמי כאן בפסחים אמר רב עיליש טייעות דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה, ולפי שהם גנבים וגונבים זה מזה ולכן נותנין לאחוריהם הסחורות שלהם על כתפיהם משום שמירה, שלא יגנבו מהם.

ולפ"ז נתגלה הטעם שאנן צריכין לשמירה על האפיקומן שהוא במקום הפסח וכמ"ש המחבר ונותנו לאחד לשמור והטעם מפני שהוא דרך טייעות שהישמעאלים גנבים הם ולכן צריך שמירה מפני הגנבים ובמקום דליכא גנבים לא נשמור ולכן נהגו לגנוב האפיקומן בכדי שיהי' דרך טייעות כדרב עיליש ונכון הוא.

ובדרך רמז יש לומר שהרי עיקר גלות מצרים היתה בשביל חטא מכירת יוסף האמנם הרי גזירה היתה בברית בין הבתרים אלא שנתגלגל הדבר ובאו למצרים והרשב"ם פי' בפ' וישב (בראשית ל"ז כ"ח) ויעברו אנשים מדינים קודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכו את יוסף ומכרוהו המדינים לישמעאלים ואף אם באתה לומר וימכרו יוסף לישמעאלים כי אחיו מכרוהו צ"ל שהם צוו למדינים סוחרים למושכו מן הבור ע"ש, ולפ"ז י"ל דהמדינים משכוהו מן הבור וכפשטות הקרא וימכרו את יוסף לישמעאלים שלאחר שמשכוהו מן הבור באו הישמעאלים ונתנו למדינים עשרים כסף וגנבו את יוסף ויביאוהו מצרימה שהמדינים רק הוציאוהו מן הבור והגניבה לא נעשה על ידם והאחים לא היה בדעתם למכרו אלא שישאר בבור זמן מה ואח"כ יבא ראובן ויחזירהו אל אביו והישמעאלים הם שגנבוהו מאותו מקום והביאוהו למצרים נמצא שהסוחרים הישמעאלים הם הגנבים וזה שמרמזין בקרבן פסח טייעות שהכל בא ע"י הישמעאלים ואמר רב עיליש טייעות סוחרי ישמעאלים שהם גנבים וגנבו את יוסף והם גרמו לנו הגלות במצרים וי"ר שיתקיים בזמנינו כלה שעיר וחותנו שהוא ישמעאל וזרעו בב"א.

א"י לפ"מ שמבואר במדרש שיעקב ועשו חלקו בעולמות עשו נטל עוה"ז ויעקב עוה"ב ויעקב שבקש עוה"ז היה רק כדי להגיע לעוה"ב וכמ"ש ז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתגיע לטרקלין ולכן הראה דכל מה שאוכל בפסח הוא רק כדי לבא להאפיקומן שהצניע על להבא והוא כדי שיבא לידי תורה שעי"ז יזכה לעוה"ב. וז"ש בא אחיך במרמה בחכמת תורתו והוציא אפיקומן והראה שהכל שעושה בעוה"ז הוא רק שיהיה שלחן ערוך הצפון לעוה"ב כמבואר ברחב"ד (תענית כ"ה) שהראו לו בחלום עתידי צדיקי לישב בשלחן דדהבא ולאכול אפתורא דדהבא ודו"ק.

מה שנוהגין להניח מאפיקומן לכל השנה י"ל לפמ"ש בזוה"ק פ' במדבר דמצה מברחת מזקין כמו שם שד"י הכתוב במזוזה ועל דא אקרי מצות דעביד מצותא בהני מזיקין וכו' ע"ש, ולזה הטעם מניחים קצת מאפיקומן שהוא עיקר המצה שיוצאין בה ידי אכילת מצה ומניחים ממנה על כל שנה להבריח המזיקין מהבית, וה"ה כל שיורי מצוה מצילין מן הפורעניות.

.נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה נראה לפ"מ שאמר לה ר' חייא לדביתהו (שבת קנ"א ע"ב) כי אתי עניא אקדימי ליה ריפתא כי היכי דלקדמו לבניך, פי כי אתי עני לבקש צדקה תקדים לו לחם לאכול כי היכי שיעשו כן לבניה אמרה ליה מילט קא לייטת להו כלומר קא מקללת לבני שיהיו עניים וילכו על הפתחים לבקש לחם [ואולי משום דאשת ר' חייא היתה אשה קפדנית כמבואר ביבמות (ס"ג ע"א) ר' חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו חשבה שמקלל לבניה] אמר לה קרא קא כתיב כי בגלל הדבר הזה ותנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם ע"ש. וז"ש נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם ולכאורה הרי גלגל הוא החוזר וע"ז אמר כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה ולא לקללה כמו שאמרה דביתהו אלא לברכה בזכותו שכל היום חונן ומלוה.

א"י בדיוק לשון אקדימו ליה ריפתא ולשון אקדימו ליה קשה היל"ל תנו לו ריפתא כי היכי דיתנו ולמה דוקא אקדימו אלא דלכאורה קשיא קראי אהדדי לפי הדרשות דהיכי אמר ר' חייא גלגל הוא החוזר מדדרש ר' ישמעאל בגלל הדבר הזה והרי אמר הכתוב נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם ור' חייא צדיק היה א"כ באמת ח"ו קללה היא ולכן דייק ר' חייא לשון הקרא לישב מדרשא ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם ומפרש ר' חייא דלבקש לחם הוא דאיכא בזיון לצדיק, כלומר שאם יצטרך זרעו של צדיק לילך על הפתחים ולבקש לחם זה הוא בזיון, שאין נותנין בלי בקשה אבל אם בא ומקדימים לו ריפתא אין זה בזיון לצדיק, ולכן אמר צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם מבקש דוקא אבל אם יתנו לו יקבל, וזה שאמר ר' חייא לדביתהו דוקא בלשון זה שהיא נמי נתנה לעני אלא נתנה רק לאחר שבקש לאכול ואמר לה ר' חייא אקדימו לו ריפתא כי היכי דליקדמו לבנייכי והיא לא הבינה וחשבה שגם זה בכלל ולא ראיתי צדיק נעזב ולזה תי' דגלגל הוא החוזר ואין זה בכלל צדיק נעזב דעניות מטעם גלגל החוזר אינו מטעם עונש לצדיק או על זרעו.

וזהו מה שמצינו ברבי אלעזר בן פדת שנולד במזל של עניות במס' תענית (כ"ה ע"א) דחלש ונים ויתב הקב"ה עמי' והוה וא"ל עד מתי אצטער בהאי עלמא וא"ל הקב"ה אלעזר בני ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני אמר לקמיה כולי האי ואפשר ע"ש. הרי אמר ליה הקב"ה שאפילו יולד שנית אולי יולד במזל של עשירות, וצ"ל דיש חילוק ורק בעניות שבא לו לאדם בשביל עונש על חטאיו עני כזה מבקש לחם ולכן הסביר ר' חייא גלגל הוא החוזר אלא כדי שיקיימו שני קראי קרא דלא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם וקרא דגלגל הוא החוזר אקדימו ליה ריפתא בדרך כבוד ואין זה בכלל הקללה אבל מבקש לחם הוא עניות מצד עונש והוא קללה וכבר הארכתי לפרש ולחלק כעין זה בין מנחת העוף שמבי העני ואמרה תורה להקריבו על המזבח בנוצתה להדר קרבנו של עני ומנחת דלי דלות אמרינן שלא יהא קרבנו מהודר כי תרי הם וזה שמחמת מזלו יהא קרבנו מהודר כי נפשו הוא מקריב וזה שבעונשו שהוא דלי דלות לא יהא קרבנו מהודר ותרי מיני עניות ועניים הם והבן כי קצרתי.

.שפוך חמתך אל הגוים וכו' כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו שפוך עליהם זעמיך וחרון אפך ישיגם תרדף באף ותשמידם מתחת שמי ה' לא לנו ה' וגו' למה יאמרו הגויים וגו', וצ"ע מה שאמר כי אכל את יעקב ולא אמר אכל את ישראל עוד צ"ע השייכות לא לנו גם בקצת מנהגים אומרים אחר מתחת שמי ה' ברוך הבא רבי.

ונראה דהנה בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל (ר"ה י"א שמ"ר ט"ו י"ב זוהר ב' ק"ב) וכשבא ניסן ואנחנו מחכים לגאולה ולא באה אז חלילה בנ"י נופלין בעיניהן כי עוד לא זכינו לגאולה שלמה וע"כ שלא בא משום שהכל תלוי בתשובה ועדיין לא שבו אבל טענת בנ"י הן אמת שבנ"י אינם כ"כ ברום המעלות בעונ"ה אבל הלא הגויים עוד פחותים וגרועים מהם בכל הבחינות ובנ"י עכ"פ יודעין ומאמינים בה' לא כן העכו"ם וגם מה שבנ"י ח"ו אינם מתנהגים כשורה אין זה חסרון מעצמם זרע אברהם מקור קדש אלא שהגויים הם הגורמים לזה מחמת רוב הצרות והטלטול מיום ליום שהם שולחים ומגרשים אותם מבתיהם ולוקחים מהם את הכל והגלות והצרות גורמים שעי"ז ח"ו נופלים מאמונתם וכמ"ש האר"י הקדוש וירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים. וזה שאנחנו מתחננים לפני הקב"ה שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשומך לא קראו הרי הם גרועים יותר מישראל וא"ת הלא בנ"י ג"כ אינם מתנהגים כדבעי וע"ז נותן טעם כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו כלומר שהם אכלו את יעקב והם גרמו לכל זה שלקחו מהם את הכל ולכן שפוך עליהם זעמך תרדוף באף ותשמדם ואומרים ברוך הבא רבי כלומר שיבא אליהו לבשר את הגאולה וממשיך וא"ת אעפ"כ אין אנו ראויים לכך לכן אומר לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד למה יאמרו הגויים גו' אמת שאין אנחנו ראויים לכך אבל סוף סוף כבודך מחולל ח"ו ע"י שאנחנו מבוזים בין העכו"ם.

א"י דהנה עיקר הקלקול בעונ"ה בבית יעקב הוא אשר התחילו להתדמות לגויים בעונ"ה ובפרט בשינוי הבתים ממה שהי' נהוג מעולם בשני מטות וההבדל בינהם זה בקרן זויות זו וזה בקרן זויות זו וכן בשאר כלי הבית אשר בנ"י היו נזהרים מזה בכל הדורות וזה מקור לקדושת הבית וכבר אמר בלעם הרשע מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כ"ד ה') ונראה מהכתוב שבית ישראל צריך להיות משונה מבית העכו"ם ולא כן בעונ"ה שכל אחד רוצה להתדמות להם ח"ו כי זה מביא חורבן לקדושה וז"ש שפך חמתך אל הגויים וכו' כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו כלומר ע"י שהשמו את נוהם ששינו אותם והשמו הקדושה מהם ועי"ז אכל את יעקב כי זה כל הגורם שהולכים אחר הלוקסוס בבתים וזה אוכל את בנ"י בעונ"ה ומי הגורם לזה רק הגוים ולכן תשמידם מתחת שמי ה' ולא יהי' לנו לפיקה.

ולזה יש ליתן טעם הגון למה פותחין הדלת וקוראין את אליהו שמחפשין לטעם הגון על פתיחת הדלת ולהנ"ל י"ל, דאנחנו פותחין הדלת להראות פנים שבבתינו משונה מבתי הגויים ולא רוצים להתדמות להם ובזכות זה נגאלו אבותינו ממצרים ששמרו בתיהם בקדושה ובטהרה, ומבקשים בזכות זה שיבא אליהו לבשרינו מיד על הגאולה ולהראות כי ראוים אנו לכך.

או יאמר לפי הנ"ל דבכל השנה כעת אנחנו סוגרים הדלת משום חשש שלא יכנסו אלינו מנהגי ודרכי הגויים ח"ו בבתינו אבל כשישמיד הקב"ה את הגויים אז לא נחוש עוד שיכנס עלינו ההפקרות מהרחוב ולכן פותחין הדלת בשפוך חמתך.

שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה', ויש שנהגו לומר מיד אחר שסיימו שפוך חמתך ברוך הבא רבי.

ונלפע"ד דהנה ידוע שבישראל הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ובעכו"ם מחשבה רעה מצרפה למעשה (עיין קידושין מ' ע"ב ובתוס' ד"ה מחשבה) וכבר הארכתי במקום אחר הטעם לזה. וראיתי להחיד"א ז"ל שהביא בשם בשם קדמון אחד לישב קושית המפרשים הא דאמר הקב"ה לאברהם ידוע תדע וגו' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה בארץ לא להם והאיך הוציאם ברד"ו שנה. ותי' דהמצרים הי' במחשבתם הרעה לשעבד את ישראל ד' מאות שנה ומחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה בעכו"ם והוו כאלו שעבדו אותם ממש ובזה מיושב נמי מה שמקשים האיך נטלו רכוש מצרים כיון שיצאו קודם הזמן והוו גזל גביהו ולפי הנ"ל ניחא דהוו כאילו שעבדו עמהם.

ובזה נלפע"ד לומר דבר יקר בס"ד הא דדרשו ז"ל בפ' ויחי יעקב (בראשית מ"ט א') האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (ובב"ר הובא ברש"י שם) ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו השכינה התחיל אומר דברים אחרים ולכאורה צ"ע ממ"נ אי ידע זמן הקץ אמאי נסתלקה ממנו ואם אי אפשר לגלות מאי עלה על דעת אבינו לגלותם ולמאי נתגלה לו.

ונראה דהנה ישראל נשתעבדו ר"י שנים והדיבור לאברהם הי' ד' מאות שנה א"כ נשתיירו ק"צ שנה אשר יצאו מקודם בגימ' ק"ץ וזה שאמרו ביקש יעקב לגלות את הק"ץ היינו ק"ץ שנה ושיצאו קודם הזמן של ד' מאות שנה כי קץ שם לחושך ונסתלקה ממנו שכינה וכוונתו דאמת דהזמן שוב תלוי במחשבה של מצרים אם יהי' להם למצרים מחשבה רעה הקב"ה יצרפה למעשה אמנם בזה אפילו מלאך אין בידו לדון ע"פ מחשבה דמחשבות אדם מכוסים הם ואין ידוע אלא ליודע מחשבות הקב"ה בעצמו ולכן לא יכול לגלות את הזמן דזה הוא הדבר שרק הקב"ה בעצמו יודע וזה שביקש לגלות ונסתלקה ממנו דהקב"ה היודע מחשבות והבן.

ובזה י"ל נמי טענת משה להקב"ה (שמות ג') ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. ופרש"י מה זכו ישראל שעמדה להם נס ואוציאם ממצרים וכו' וששאלת מה זכות יש לישראל דבר גדול יש לו על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים וכו'.

ולכאורה מה זה טענת משה מה זכו ישראל והלא הקב"ה נשבע לאבותיהם להוציאם ומקרא מלא דבר הכתוב ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית ט"ו י"ד). אמנם נראה דמשה ידע מזה שיוציאם הקב"ה אבל בזמנו היינו אחר ד' מאות שנה וזה שתמה מה זכו ישראל להוציאם קודם זמנו והי' קשה לו קושית המפרשים שעדיין לא עבר הזמן וע"ז השיבו הקב"ה ברמז בהוציאך וגו' כלומר הרי תראה בישראל משום דתעבדון את אלקים ועתידים לקבל את התורה אני אוציאם משום דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה וא"כ הכ"נ להיפוך למצרים אשר מחשבתם הרעה מצטרפת למעשה וממילא די זכות להוציאם והבן.

והנה ידוע קושית הרמב"ם בשמנה פרקים ובפ"ו מהל' תשו' ושאר מפרשים מאחר דגזרה חכמתו ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה למה זה נענש פרעה בעשר מכות והלא שליחותיה דרחמנא עבד, ותי' דבאמת אילו עשה פרעה כן מפני שכן צוה הקב"ה לא הי' נענש על זה אבל אלו הרשעים אמרו מי ה' לא ידעתי את ה' וכפרו בו חלילה ולא שעבדו את ישראל רק לטובתם וגם ברצונם לכלות את בני ישראל חלילה באמרם פן ירבה וגו' גם בגלות האחרון בעונ"ה שאנו בו כן הוא אף שאמר הקב"ה ואבדתם בגוים אבל הם הרשעים ימ"ש אינם עושים זאת בשביל צווי הקב"ה אלא מחמת רשעתם וממילא להקב"ה להוציאנו מביניהם וא"ת שלא נשלם הזמן או שעדיין לא זכינו הרי הקב"ה יצרף מחשבתם הרעה להשלים הזמן ומחשבתנו הטובה שנקבל על עצמנו לזכות.

וזה שאנו אומרים שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ואל הממלכות אשר בשמך לא קראו והכוונה שהגוים המשעבדים אותנו אינם יודעים אותך בזה שאתה הגליתנו ביניהם וגם כשהם משעבדים בנו לא קראו בשמך וכוונתם רק כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו וכל מגמתם רק חלילה לאכול ולכלות שונאיהם של ישראל ולכן שפוך עליהם זעמיך וחרון אפך ישיגם תרדוף באם ותשמידם מתחת שמי ה' ולכן אומרים מיד ברוך הבא רבי שכבר בא העת שיבא אליהו לבשר לנו הגאולה כמו בגאולת מצרים.

או יאמר דהנה כתבו המפרשים וירעו אותנו המצרים ויענונו (דברים כ"ו ו') והי' לומר וירעו לנו המצרים ופירשו בשם האר"י ז"ל וירעו אותנו כלומר שהם עשו את בני ישראל רע למקום [זיי האבען אונז שלעכט געמאכט] ע"י העבודה והנגישות והשעבוד והצרות העבירו אותם מדעת קונם וכמו שאמרו אלמלי נגדיה לחנניה מישאל ועזרי' הוו פלחו לצלמא חלילה (עיין כתובות ל"ג ע"ב ובתוס' שם ד"ה אלמלי), וא"כ ישראל בעצם הם טובים רק מחמת העכו"ם שהריעו אותם. שהם מתנהגים שלא כשורה, וזה שאנו טוענים שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו כי הם ברשעתם שלהם גורמים כי אכל את יעקב היינו שגם בני ישראל נאכלים ונשחתים ע"י ואת נוהו השמו בעונ"ה וזה רק ע"י רשעת הגויים ולולי רשעתם ישראל היו טובים ולכן שפך עליהם זעמך וכו' תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה' וברוך הבא רבי זה אליהו ויוציאנו אז נהי' כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה.

שפוך חמתך אל הגוים וכו' כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו (תהלים ע"ט ז'). נראה לפמ"ש כק"ז זצ"ל בהגדה ע"פ דלכאורה למה יענשו אוה"ע על ששעבדו את ישראל והלא הוא גזירת המקום והם שלוחי דרחמנא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה"ת ונראה שהרי אמרו דלכן לא נכנס משה רבינו לארץ ישראל ולא בנה המקדש דלא היו שולטים שונאים במעשי ידיו של משה ולא היה יכול ליחרב וכהשחריב הקב"ה בהמ"ק שפך חמתו על עציו ואבניו והגלה את בני ישראל בין האומות להצילם ועיין (איכ"ר ד' ט"ו) ששפך הקב"ה חמתו על העצים והאבנים להציל את בניו א"כ הקב"ה ברוב רחמיו פיזר אותנו בין האומות להצילנו מן הכליון ולהשאר בחיים ומשכן הבהמ"ק תחתנו וא"כ כשנגלו בני ישראל בין האומות היה להם לאומות העולם להחשיבם ביניהם ולהחיותם כרצון הבורא, ובקרא (ויקרא כ"ו מ"ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויבהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם ח"ו אבל הם אכלו את יעקב והרגו את יעקב ובניו ואת נוהו השמו והחריבו היפך רצון הבורא ששפך חמתו על עצים ואבנים ותרוייהו עביד להו ח"ו וז"ש שפוך חמתך היינו החמה ששפך על ביהמ"ק שפוך עליהם החמה הזו כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו שהם תרתי הריגת ישראל ושרפת המקדש ולכן תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה' אכי"ר, ומיד נוהגין לומר ברוך הבא רבי לרמז על אליהו שיבוא לגאלנו במהרה בימינו אמן.

.עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו ידיהם ולא ימושין רגליהם ולא יהלכון והקשה אחד מהתלמידים על שינוי הלשון דבפה כתב להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו אף להם ולא יריחון ובידיהם כתב ידיהם ולא ימושון רגליהם ולא יהלכו לא יהגו בגרונם ולא כתב ידים להם רגליהם להם ונראה דהזכיר ארבע הרגשות וקצתם מהם הם לצורך עצמי דוקא וקצתם הם לצורך אחרים הפה ניתן לדבר לאחרים או להתפלל לה' וכיוצא ועיין בעל עקידה שער נ"ח. העינים הם הם לראות מרחוק מחוץ לגופו, אזנים לשמוע מרחוק מחוץ לגופו אף להריח מחוץ לגופו וזה ההרגשות האלו אבל ידים נבראו להרגיש דברים המתרחשים עם גופו וכן הרגלים הם נושאים הגוף שהוא חלק מהגוף ופעולתו ולכן אמר ידיהם ולא ימושין ורגליהם לא יהלכון והבן.

א"י דבסמוך בצאת ישראל ממצרים היתה לקדשו ישראל ממשלותיו וכיון שנתקדשו ישראל אפילו הדומם הי' בו חיות קצת ואמר הים ראה וינס הירדן יסב לאחרו ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן הנה מחמת רוב קדושת ישראל גם הדומה קבל קצת חיות להראות ממשלת ישראל כמו שאמר ישראל ממשלותיו שזה הממשלה שגם הדומם ההרים וגבעות אש ומים נתהפכו לבעלי חי וכיון שראו האומות העולם כן כלם נתפעלו ונצבו כמו נד אבל עצביהם של גוים כסף וזהב מעשה ידיד אדם פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו וגו' ואין בהם אף אחד מהמשלה שיש לישראל ולכן מבקשים לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד וכמו שהי' בשעת מתן תורה ויציאת מצרים הראם אותותיך ויתקדש שמך בעולמך.

.ישראל בטח בה' בית אהרן בטחו בה' ולא הזכיר בית הלוי בטחו בה', כתב המהרי"ל ז"ל כי כל ההלל הוא על החסד והטוב שהקב"ה עושה עם ישראל, ומפני שהלוים דבקים במדת הדין ולא יבא מזאת המדה החסד והטוב לכן בכל ההלל לא נזכר כלל בית הלוי עיין דבר נגידים.

.ה' זכרנו יברך. נראה לפמ"ש (משלי י') זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב וכיון שאמר על הגוים עובדי ע"ז וקללם כמהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם אמר שוב אבל ישראל הבוטחים בה' לכן זכרוננו יברך בבחינת זכר צדיק לברכה ועיין גבורות ה' כי אין הפי' שיברך הזכרים שא"כ היה הרי"ש בציר"י, רק פירושו הקב"ה שעולה זכרוננו לפניו יברך את זכרוננו לטובה.

.השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא המתים יהללוי' וגו' )תהלים קט"ו( נראה לפמ"ש ז"ל בברכות כתוב לה' הארץ ומלואה וכתוב השמים וגו' והארץ נתן לבני אדם ומשני כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ולכאורה כאן לא זכר כלום שהוא לאחר ברכה אמנם י"ל דהרי אמרו ז"ל (ברכות י"ח ע"ב) רשעים בחייהם קרויים מתים ומי שאינו מברך הוא רשע ולו לא ניתן הארץ וזה הוא ההמשך השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ואל תקשה מהא דלה' הארץ ומלואה דלא המתים יהללויה ועליהם נאמרה לה' הארץ ומלואה אבל אנחנו נברך י' מעתה ועד עולם הללוי' וממילא הארץ נתן לבני אדם.

א"י בדיוק נברך י-ה השם זה דוקא ונראה לפ"מ שאמרו בגמ' מנחות ל"א כי בי-ה ה' צור עולמים ביו"ד ברא עוה"ב ובה"א ברא עוה"ז וזה דכתיב בהבראם בה' בראם והנה אמרו כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות (שבת ל') והאיך יקח בשני עולמות והרי דוד המע"ה אמר אגורה אהלך עולמים (יבמות צ"ו ירושלמי ברכות פ"ב ה"א) בעוה"ז ובעולם הבא אמנם נראה דרשעים הוא דנעשים חפשים אבל צדיקים במיתתם קרויים חיים ובעלי מצות הם (עי' ב"ב ע"ד תוד"ה פסקי) וכן מצינו ברבינו הקדוש שעשה קידוש לאחר פטירתו להוציא ב"ב (כתובות ק"ג) והאבות מתפללים בכל יום כמבואר בגמ' (ב"מ פ"ה) ממעשה דאליהו שאין מתפללים יחד שלא להביא הגאולה שלא בזמנה וכמה מעשיות שעלו למתיבתא דרקיע ובגמ' (ברכות ס"ד) ילכו מחיל אל חיל צדיקים אין להם מנוחה ולא בעולם הזה ולא בעוה"ב וז"ש לא המתים יהללוי' ולא כל יורדי דומה שהם כיון שמתו נעשים חפשים מן המצות אבל ואנחנו נברך י-ה היינו בשני עולמות מעתה ועד עולם הללוי' והכוונה מעתה שהוא עוה"ז ועד עולם שהוא עוה"ב לעולם נברך י'.

א"י לפמ"ש המהר"ל מפראג ז"ל לא המתים יהללוי' כי ההילול הוא להקב"ה מצד המציאות שיש לנבראים שמורה על הממציא וכל הנמצאים הם נמצאים לכבודו ית' כדכתיב (ישעי' מ"ג) כל הנקרא בשמי וגו' אמנם המתים שקבלו המיתה כבר ואף ירדו דומה אלו שמתו תוך י"ב חודש כיון שאינם בכלל המציאות אינם נותנים שבח להקב"ה ואנחנו שקבלנו התורה נברך י-ה וגו' ודו"ק.

אמנם נראה לפמ"ש במדרש (ב"ר) ויהי אור אלו מעשיהם של צדיקים ויהי חושך אלו מעשיהם של רשעים איני יודע איזה מהם רצה הקב"ה וכו' ופי' דהכוונה דע"י מעשיהם של רשעים שרואים כמה הם מקולקלים מואסים בהם ונמשכים אחר מעשיהם של צדיקים. וכמ"ש החכם מכל האדם (קהלת ב' י"ג) יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך. ומיניה ומיניה יתקלס בריי, אבל ברשע שהקלוס בא ע"י קלקול א"א אלא כ"ז שהוא חי אבל בצדיק הקילוס נמשך אף לאחר מיתה וכ"ש להמבואר מרב אחאי בר יאשי' (שבת קנ"ב ע"ב) דהני קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן ונחר בהו ר"א אתו ואמרו ליה לרב נחמן נחר בן גברא ואתא רב נחמן וספר עמו וגששיה חזייה דאית ביה ממשא ודבר זה הוא קידוש השם גדול שרואים שלאחר מיתה נמי קדושים אשר בארץ המה. גם ממעשה דרבה בב"ח (ב"ב ע"ד) עם דור המדבר שלקח ציצית מאחד מהם ולא יכול לזוז משם נמצא דהצדיקים אף לאחר מיתה מברכים לה' ומקלסים אותו וז"ש לא המתים יהללוי' היינו בשני עולמות ולא כל יורדי דומה אבל אנחנו נברך י-ה בשני עולמות מעתה ועד עולם הללוי'.

לא המתים יהללויה ולא כל יורדי דומה ואנחנו נברך י' מעתה ועד עולם וצ"ב דכיון דלא המתים יהללו א"כ גם אנחנו לאחר מיתה לא יהללו והיאך אמר ואנחנו נברך י' מעתה ועד עולם, ונראה לפמ"ש ז"ל צדיקים במיתתן קרוין ורשעים בחייהם קרוים מתים שעיקר החיות הוא נשמת אלקים רוח חיים והנה הרשעים בחייהם הם המתים שהנשמה כבר אזלה מהם, ולאחר מיתה הגשמית הם יורדי דומה בשאול תחתית וז"ש לא המתים יהללויה כלומר אף שהם חיים מ"מ הם קרויים מתים ולא יהללו י' ולא כל יורדי דומה לאחר מותם אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים נברך י' בעוה"ז ומעתה ועד עולם הללוי' דלעולם קרויים חיים וצדיקים אין להם מנוחה וילכו מחיל אל חיל ומהללים לו ית"ש מעתה ועד עולם הללוי'.

.אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני כי הטה אזנו לי ובימי אקרא. עיין (פסחים קי"ח ע"ב) דרש רבה אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אימת אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני דלותי ולי יהושע אע"ג שאני דל מן המצות לי נאה להושיע וצ"ב. ונראה לפמ"ש בסמוך וישמע ה' אל קולנו כמה שנאמר וישמע אלקים את נעקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב ולכאורה מתחיל וישמע ה' את קולנו וסיים ויזכר אלקים את בריתו וכו' ונראה לפמ"ש ב"מ פ"ה ע"א ר"א בר' שמעון הי' לו בן שיצא ח"ו מדרכו ואיקלע רבי לאתריה אסמכיה ואשלמיה לר' שמעון בן איסי בן לקוניא והחזירו למוטב כי גדל אתא יתיב במתיבתא דרבי שמעיה לקליה אמר הא קלא דמי לקליה דר"א בר"ש אמרו ליה ברי הוא קרי עליה פרי צדיק עץ חיים וכו' ע"ש, מבואר דרבי בשמעו לקליה דבנו של ר"א ב"ש זכר את ר' אליעזר ע"י הקול שהי' שוה לשל אביו וז"ש וישמע ה' את קולנו וכו' ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב שע"י קול ישראל נזכר משבועת אברהם אבינו ואפילו ח"ו הבנים אינם כ"כ ראוים מ"מ הידידות והברית לאבותינו הקדושים כדאי להוציאנו ממצרים. וזה שאומרים בגלל אבות תשוע בנים ותביא גאולה לבני בניהם. והכ"נ אמר אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני כי אז אפילו דלותי ולי יהושע ע"י שישמע קולי ויזכור את ברית אבותינו וכנ"ל.

אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא וגו' (תהלים קט"ז) נראה לפמ"ש לעולם יתפלל אדם שלא יחלה שאם חלה אומרים לו הבא זכות ותפטר (שבת ל"ב ע"א), ובגמ' סנהדרין (מ"ד ע"ב) לעולם יקדים אדם תפלה לצרה וכ"ה בירושלמי תענית פ"ג אבל דוד התפלל אפילו כשכבר אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא שכבר הוא בעת צרה ורק אז נזכר לקרא בשם ה' ואפ"ה אנא ה' מלטה נפשי כי חנון ה' וצדיק ואלקינו מרחם אפילו אז ועד"ז אמרו (ברכות י' ע"א) אמר חזקיהו המלך לישעי' הנביא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. ואתמר נמי רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר (איוב י"ג) הן יקטלני לו איחל.

א"י להיפוך לפ"מ דכתיב וישמע אלקים את קול הנער (בראשית כ"א י"ז ובב"ר שם) וברש"י שם מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים והיא קודמת להתקבל, ועיין ר"ה ט"ז, ולכן וישמע אלקים אל קול הנער. וזה שאמר אפפוני חבלי מות וגו' ובשם ה' אקרא, שאתפלל מעת צרה אנא ה' מלטה נפשי אז חנון ה' וצדיק ואלקינו מרחם.

.יקר בעיני ה' המותה לחסידיו וגו' נדרי לה' אשלם וגו' נראה לפמ"ש ז"ל (נדרים י' ע"ב) מנין שלא יאמר לה' עולה לה' חטאת אלא עולה לה' חטאת לה' ועיין של"ה מה שהאריך בזה שמא ימות ונמצא הוציא ש"ש לבטלה ח"ו עוד אמרו טעם שמא ישכח או יתרשל להביא הקרבן ונמצא הוציא ש"ש לבטלה והנה לטעם הראשון שמא ימות אמר דוד יקר בעיני ה' המותה לחסידיו שקשה לו להקב"ה שימות חסיד וא"כ ליכא למיחש שמא ימות וגם מטעם שמא ישכח ויתרשל ליכא אלא בינו לבין עצמו אבל בפני כל העם אין לחוש שמא ישכח ויתרשל שבודאי יזכירוהו וא"כ יכול לנדור לה' וז"ש יקר בעיני ה' המותה לחסידיו וליכא למיחש לשמא ימות ולכן לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא וגם לא אחוש לקרוא בשם ה' וגו' משום הטעם השני הלא נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו היינו בפני העם וליכא למיחש לכלום ועיין הג' ע"פ לכק"ז ז"ל.

יקר בעיני ה' המותה לחסידיו וגו' לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא. וא"ת כיון שיקר בעיני ה' להמית חסידיו א"כ למה ממיתם. והתי' דמיכאל מקריב נשמותיהם של צדיקים ועיין תוס' שלהי מנחות (ק"י ע"א ד"ה ומיכאל שר הגדול) וזה מה דכתיב (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם קרבן וכבר הארכתי במקום אחר (משנ"ה ח"ח סי' ס"א) ואמר לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא ויהיו הזבח לקרבן במקום להמית הצדיקים.

א"י דהצדיק אבד לכפר על כלל ישראל שחטאו ובמדרש (פ' אחרי הובא ברש"י) למה נסמכה מיתת שני בני אהרן ליו"כ לומר לך מה יו"כ מכפר כך מיתת צדיקים מכפר. ובמדרש (תנחומא פ' פינחס י"ג) מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כיצד תמיד של שחר מכפר על עונות שנעשו בלילה, תמיד של בין הערבים מכפר על עונות שנעשו ביום, מ"מ לא לן אדם בירושלים ובידו עון שנא' (ישעי' א') צדק ילין בה. וכיון שתמיד של שחר נכפר על עון לילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עון היום ולפ"ז לא ימותו הצדיקים לכפר על הדור שהקרבן מכפר. וז"ש יקר בעיני ה' המותה לחסידיו אלא זאת אעשה, לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא וממילא יחיו הצדיקים.

.נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה' וגו' נראה לפמ"ש (נזיר י"ט ע"ב) מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירתו ואח"כ בא לארץ בש"א נזיר שלושים יום ובה"א נזיר בתחילה מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבוא בנה מן המלחמה אהא נזירה שבע שנים ובא בנה מן המלחמה וכו' ולבסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה ב"ה שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ועיין רמב"ם פ"ב מהל' נזירות הכ"א וז"ל אין הנזירות נוהגת אלא בא"י ומי שנזר בחו"ל אונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לא"י ולהיות נזיר בא"י כמנין הימים שנזר, ולפ"ז נראה דז"ש נדרי לה' אשלם בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים ולא בחו"ל דהתם אפילו שמר הנזירות חוזר ונוהג בא"י.

א"י דהראב"ד שם השיג על הרמב"ם שכתב לפיכך מי שנזר בזה"ז בחו"ל כופין אותו לעלות לא"י ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו וכתב הראב"ד א"א למה כופין אותו וכו' וכי יש שם טהרה והלא כלנו טמאין ואין כאן הפרש בין א"י לחו"ל ואסור להזיר בכל מקום ע"ש וי"ל דז"ש נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו כלומר כשכל ישראל בא"י ובחצרות בית השם היינו שיבנה המקדש בתוככי ירושלים הללוי' אבל כל זמן שליכא ביהמ"ק אין נפ"מ וכדעת הראב"ד.

.הללו את ה' כל גוים וגו' כי גבר עלינו חסדו (תהלים קי"ז). ועיין מה שדרשו ז"ל (פסחים קי"ח ע"ב) מה אלו שמהללים אנסים ונפלאות דקא עביד הקב"ה בהדייהו אנן דגבר עלינו חסדו לא כ"ש. ונראה עוד לפמ"ש דהמע"ה אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים (תהלים קכ"ו ב'-ג'), דכל זמן שבנ"י בגלות ומדת הדין שורה עליהם אז ח"ו נתחלל ש"ש שהגויים שואלים אי' נא אלהיהם של אלו ואם בנים הם לה' למה עזבם ואין לאל מושיע וכטענת משה רבינו עליהם (שמות ל"ב י"ב) למה יאמרו מצרים לאמר מבלתי יכולת ה' להביא אותם, כי לנגד ל"א מלכים אין לו יכולת ח"ו וזה גורם לחילול השם הגדול אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים אבל כשהאומות רואים ישועות ה' לעמו יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות מוחל עונות עמו וכו' עושה צדקות בכל עת הכל עמהם בחסד וברחמים אז רואים שיש אלהים שופטים בארץ ואין בע"ז שלהם תועלת וז"ש הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים ולא ישאלו אי' נא אלהיהם כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה.

הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים כי גבר עלינו חסדו, עיין פסחים (קי"ח ע"ב) דפריך אומות מאי עבידתייהו דישבחו כי גבר עלינו חסדו ומשני הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומות על הנסים וגבורות דעביד ומכ"ש אנו דבעינן לשבחוהו כי גבר עלינו חסדו, ונראה לפמ"ש שיש שני מיני קידוש השם אחד אחרי מות שני בני אהרן אמר משה לאהרן בקרובי אקדש וע"פ כל העם אכבד והי' קידוש השם גדול אבל וידום אהרן כי הקידוש השם הזה הביא צער ובכיה כמ"ש משה וכל בית ישראל את השרפה הזאת אבל יש קידוש השם שהקב"ה עושה חסדים גדולים ונסים ונפלאות לידידו עם קרובו ישראל קדושים והאומות העולם רואים הנסים ומהללים לה' ואומרים הגדיל ה' לעשות עם אלה וע"י החסדים נתקדש ש"ש וגם ישראל שמחים, וז"ש שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשנינו רנה מה טעם מפני שאז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים שע"י הטובות וחסדים גדולות שעושה לישראל לעיני העמים שמו יתקדש ויתברך, וז"ש הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ומאת ה' לעולם הללוי' שיראו כלם ויהללו להשם על הטובות וחסדים שגבר על עם ישראל ועי"ז יתקיים אמת ה' לעולם.

.אומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו והוא נקרא הלל הגדול ויש להדר שיהיה שלשה, עיין שח"ט (קי"ג) שיאמר האחד לשניים ועיין טור סי' תע"ג ומנהיג סי' צ"ד ועכ"פ מי שיענה אחריו וי"א שהעושה הסדר הוא אומר הודו והמסובין עונים כל"ח או כל החרוז'. ויש שם כ"ו פעמים כי לעולם חסדו כנגד כ"ו דורות שברוב חסדור העביר הקב"ה תתקע"ד דורות למתן תורה מאלף דור לכ"ו דורות.

כשמגיע להודו של הלל המצרי יאמר הודו בנגינה והעונין יענו ג"כ בנגינה. וכתב הר"ש מפלויזא דבירושלמי גבי שליח צבור כששליח צבור אומר הודו מה הקהל עונין אחריו א"ל זיל לקופה, פי' תרגום של סלע כיפה כלומר הכה על הסלע או צועק אליה יהא נראה לך כל מה שאתה צועק הסלע יענה לך בכאן כ"כ מה שהש"צ אומר הודו הן עונין לו הודו והכוונה על הבת קול שחוזר והכ"נ העונין הם הב"ק וצריכים לענות כהש"צ והוא דבר חדש.

.מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה. נראה לפמ"ש )אבות פ"ד מ' י"א( כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני וז"ש מן המצר קראתי י-ה שקיים את התורה מעוני ענני במרחב י-ה שיזכה לקיימה מעושר.

מן המצר קראתי י' ענני במרחב י' ה' לי לא אירא. נראה לפמ"ש (סנהדרין מ"ו ועוד מקומות בש"ס) דבשעה שאדם מצער כביכול שכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ולכן צריך להצטער על מה שע"י ח"ו בא צער לשכינה ולא על צער עצמו ואמרו ז"ל שהקב"ה כשרואה שאדם מצער בצער השכינה הקב"ה מושיעו בשביל צערו וז"ש מן המיצר קראתי י' כשאני אני קורא בשביל צער השכינה ולא בשביל עצמי אז ענני במרחב י' השי"ת עונה אותי ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם כלומר ה' עושה לו וז"ש עזי וזמרת י-ה (שמות ט"ו ב') כשאני מתפלל עזי וזמרת י-ה בשביל ה' אז ויהי לי לישועה.

וז"ש נמי אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני וגו' אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא שח"ו שפך עלי חמתו בכל מיני צרות ויגון ואפ"ה אני בשם ה' אקרא שהעיקר שהשכינה בצער אנא ה' מלטה נפשי שהעיקר להציל הנפש שהוא נשמת ה' והשי"ת חנון.

ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם ה' לי בעזרי ואני אראה בשנאי. נראה דהנה לראות במפלת השונא לאו כל אדם זוכה ולוט שהצילו ה' נצטוה אל תביט אחריך (בראשית י"ט י"ז) שלא הי' ראוים לראות במפלת אחרים והם נמי לא נצילו אלא בזכות אברהם ולא בזכות עצמם ואשת לוט שהביטה אחריה נעשית נציב מלח, עיין ברכות (י' ע"ב) שאמר חזקיהו (ישעי' ל"ח) הנה לשלום מר לי מר ואמר ריב"ל שבשעה ששיגר לו הקב"ה לחזקיהו שלום בשביל דוד תלה אותו אבל מי שהקב"ה חפץ בו ועושה לו נס בשביל שהוא בעצמו ראוי לכך מראה לו נקמה בשונאיו וכמו שהי' במצרים (פ' בשלח) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים והנה אמרו אלקים יבקש את הנרדף וז"ש מן המצר וגו' ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם שהקב"ה יצילהו אבל עם כל זה אינו ראוי לראות בנפילת שונאיו, אבל ה' לי בעוזרי אם הוא נרדף וה' עוזר לי כלומר בזכות שלי ולא רק בגלל שאני נרדף אז אראה בשנאי.

.לא אמות כי אחי'. י"ל בדרך צחות דהנה לפעמים יש מי שאינו מת אבל אינו חי ג"כ, וזה הנקרא קליפת נוגה פעמים זה ופעמים להיפך, ולכן אמר לא אמות אלא שאחי' באמת.

א"י לא אמות כי אחי', אבל החיים אני מבקש רק בכדי שאוכל לספר מעשה י-ה.

.הודו לה' כי טוב כל"ח, הודו לאל' האלקים כל"ח, נראה דהשם יקו"ק היא רחמים גמורים והוא טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו, אז כל אדם מודה לה' כי לעולם חסדו, אבל כשח"ו מדת הדין שהוא אלקים שולט וכ"ש דין אחר דין קשה להודות אבל בגמ' חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ואמרו לקבולינהו בשמחה (ברכות ס' ע"ב) אמר ר' אחא משום ר' לוי מאי קרא חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה ר' שמואל בר נחמני אמר מהכא בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר בה' אהלל דבר זו מדה טובה באלקים אהלל דבר זו מדת פרענות וכו' ע"ש, וז"ש שאמר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וגם הודו לאלקי האלקים שהוא מדת פרענות ומדת הדין אפ"ה כי לעולם חסדו.

.ואלו פינו מלא שירה כים וכו' על כן אברים שפלגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו הן הם יודו וצ"ב כיון דאמר ואלו פינו מלא שירה וכו' אין אנחנו מספיקים ובהג' ע"פ הביא מש"כ בעל הפלאה (סוכה נ"ג ע"א) אמרו עליו על הלל הזקן כשהי' שמח בשמחת בית השואבה אמר אם אני כאן הכל כאן אם אין אני כאן מי כאן והוא פלא על ענותן כהלל לומר כן ופי' ז"ל דיש בנ"א אומרים מי אנכי שאוכל להתפלל לפני מלך מהמ"ל הקב"ה ומה נחשב ילוד אשה הנוצר מטפה סרוחה נגד בורא ית"ש אשר אין קץ לגדולתו ואין חקר אלא דזה טעות כי א"כ גם מלאכי מעלה אינם ראוים לקלס ולעבוד להקב"ה דאל תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, וז"ש הלל אם אני כאן אדם שפל האישים ונבזה כמוני ראוי לעבוד את ה' אז ממילא הכל כאן בקו"ח ממני שאני הפחות מהם ואם אין אני כאן כלומר שאין אני ראוי להתפלל ולשמוח לה' מחמת קטניתי א"כ מי כאן דאז גם מלאכים לא יוכלו וכל שנאני שחק כאין ואפס ואם הם כאן גם אני כאן.

ולפענ"ד נראה להוסיף במשל למי שנתן לחבירו מין כלי זמר ושוב עשה סעודה והמקבל המתנה בא בכלי זמר שלו ואמר שירה וזמרה בכלי זמר הנ"ל ואם יאמר לו הבעל שמחה מה אתה מזמר אם כלי פחותה כזו משיב לו הלא אתה נתת לי וזה הכלי זמר משלך הוא, וז"ש ואלו פינו מלא שירה כים כלומר שהי' שיר שלנו ופה שלנו ולשון שלנו אפי' הי' רנה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי הרקיע אין אנחנו מספיקים כי מי זה שיכול לזמר וליתן שבח והודי' לפני ממ"ה ולכן אמרינן על כן אברים שפלגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו ויברכו כלומר כלי זמר שלך אברים שלך מה שאתה יצרת בנו ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו הן הן יודו ויברכו ויפארו וישוררו וירוממו ויעריצו ויקדישו את שמך מלכנו תמיד.

בנשמת כל חי וכו' אין אנחנו מספיקים וכו' ולבך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו ממצרים גאלתנו וכו' וצ"ב לשון רבי רבבות ובי"ג רבבי רבבות והמשך ממצרים גאלתנו.

ונראה לפ"מ דכתיב וחמושים עלו בנ"י וגו' ובמדרש (תנחומא) פליגי ח"א אחד מחמשה עלו, שאותן ס' רבוא שעלו לא היו אלא כ"א חלק חמישי ממה שהיו כבר וד' פעמים ככה מתו בשלשת ימי אפילה, וח"א אחד מחמישים וח"א אחד מחמש מאות, וכן אפלגו בפסוק ושלישים על כלו, ח"א שלשה על כולו כלומר שהמצריים שרדפו אחר בנ"י היו ג"פ נגד כולם וח"א שלשים וח"א שלש מאות, ופי' הדברים כי הם סוברים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שפרעה לקח עמו על כולו של ישראל כפי מה שהיו כבר קודם שלשת ימי אפילה, שהרי הם לא ידעו שמתו מהם, והנה הדברים מכוונים שאלו ג' דעות שבמחנה מצרים, הן הן הדעות שבמחנה ישראל, גם את זה לעומת זה מועט כנגד המרובה באופן דמחנה היו לדעת כולם בשוה תשעים אלף רבוא, ובהא מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי רק במחנה ישראל פליגי וזהו הדרך, דמאן דסבר פי' ושלישים שלשה שבמחנה מצרים היו על חד של ישראל תלת, הוא הוא שסובר פי' של וחמושים עלו אחד מחמש מאות, שהיו ישראל קודם ימי אפילה ת"ק פעמים ס' רבוא, דהיינו ס"פ ת"ק רבוא שהם ל"פ אלף רבוא וא"כ מצריים שהיו שלש פעמים כנגדן היו צ' אלף רבואות, ומ"ד ושלישים ר"ל ל' פעמים כנגדן, הוא שסובר וחמושים פי' אחד מחמשים דהיינו שהיו קודם ימי אפילה רק חמשים פעמים ס"ר שהוא בין הכל ג' אלפים רבוא כי ג"פ ס' הוא ג' אלפים, וא"כ פרעה שהוסיף עליהם כהם ל' פעמים דהיינו ל' פעמים ג' אלף רבוא הרי ג"כ צ' אלף רבוא, ומ"ד במחנה מצרים ושלישים פי' ושלש מאות שלקח פרעה נגד כל אחד מישראל ג' מאות הוא שסובר במחנה ישראל וחמשים עלו פי' א' מחמשה שלא היו אף מתחלה כי אם חמשה פעמים ס' רבוא שהן בין הכל ג' מאות רבוא וא"כ כשהיו מצריים כנגדן שי"ן פעמים ככה יעלו ג"כ צ' אלף רבוא כי כל עשרה פעמים ככה הם ג' אלף רבוא והרי שי"ן הוא ל' פעמים עשרה שהם ל' פעמים ג' אלף רבוא הרי צ' אלף רבואות, ולכך אמרו חז"ל כשירד הקב"ה אל המצריים על הים ירדו עמו צ' אלף רבואות מלאכי חבלה דהיינו כמספר המצריים שיחבל כל מלאך א' מהם מוהר"ר אברהם הלוי פענח רזא. ע"ש והוא פלא.

ולפ"ז נראה דז"ש ואלו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלקינו וכו' על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו מלפנים ממצרים גאלתנו ושם נעשו רבי רבבות ורבבי רבבות הנסים כל חד לפי גירסתו הרי היו צ' אלף רבוא נגד עם ישראל והקב"ה ברוב רחמיו ירד אל המצריים בים עם צ' אלף רבואות מלאכי חבלה שיחבל כל מלאך אחד מהם והם הנסים והנפלאות כשגאלתנו ממצרים ומאז ועד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ה' אלקינו ואל תטשינו ה' אלקינו לנצח אמן סלה.

.שועת עניים אתה תשמע לשון רבים צעקת הדל תקשיב ותושיע אפילו יחיד. נראה דעניים כשמתפללים יחד אז הקב"ה שומע אבל צעקת הדל אפילו יחיד אזי הקב"ה תקשיב ותושיע [שמצבו של הדל הוא דחוק יותר מעני].

מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו וצ"ב היל"ל מציל חלש מחזק ממנו ולמה עני דוקא ואפילו עשיר חלש נמי והאלקים יבקש את הנרדף בין עני ובין עשיר, גם עני ואביון מגוזלו צ"ב דכיון שהוא עני או אביון מה יגזול ממנו היל"ל ועשיר מגוזלו, ונראה דבדין רודף כל הקרוב צריך להצילו ובעני כתיב ואני אשכון את דכא ושפל רוח והעני הוא מדוכא ושפל ברוחו ודעתו ולכן כשהחזק רוצה להזיקו והקב"ה שוכן אתו מצילו מיד הרדף וזה מציל עני מחזק ממנו והנה אמרו אין מזיקין שולטין אלא בדבר הסמוי מן העין אבל דבר מסוים וספר ומנה וממונה אין להם שליטה וכיון שעני או אביון ממונם שקבלו ע"פ רוב אינו מסוים וספור כי באו לו ממה שקבץ מאחרים ולכן יכולין להזיק ממונו וללקחו הימנו. או מפני שהם שכיחין על הדרך והעשיר יניח הונו בביתו או בכותלי ביתו או בקרקע אבל העני והוא בדרך צריך הצלה מיוחדת.

.יהללוך ה' אלקינו. בברכה זו יש שמנה שבחים ביחד ואלו הם, יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו ובמשנה (קי"ב ע"ב) ואומר ברכת השיר מאי ברכת השיר רב יהודה אומר יהללוך ור' יוחנן אמר נשמת כל חי ופי' המפרשים כלומר אף נשמת כל חי וכתב המהר"ל ז"ל שבנשמת כל חי נזכר נמי ח' השבחים של "יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו" כמו שנזכר ביהללוך, שכן כל שירות שבתורה הם בח' כמנין א"ז ישיר משה. אז ישיר ישראל, אז ידבר יהושע ע"ש, ואולי מזה הטעם נמי אמר דוד למנצח על השמינית מזמר לדוד שהשיר הוא על השמינית ולפי ששיר של משה אז ישיר על לעתיד לבא הוא ולכן למצח על השמינית לעתיד לבא כמבואר שלעתיד יהיה על השמינית ולכן מילה שהיא ביום השמיני קבלו אותה בשמחה ועדיין עושין אותה בשמחה, אבל שאר שמחות ערבו ועתיד הקב"ה להחזירן כדכתיב אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.

ובמדרש (ילקו"ש בשלח) אמר ר' עקיבא בשעה שאמרו ישראל אז ישיר לבש חלוק של תפארת שהיו חקוקין עליו כל אז שבתורה אז תשמח בתולה אז ידלג כאיל פסח אז תפקחנה עיני עורים אז ידבר יהושע אז תראי ונהרת שנאמר וכו' וכיון שחטאו ישראל קרעו שנאמר בצע אמרתו ועתיד הקב"ה להחזירו שנאמר אז ימלא שחוק פינו.

.לאחר ששתה ד' כוסות אין לשתות אחר כך כדי שלא לבטל טעם מצה שבפיו ויש מתירין לשתות מים דאינם מפיגים טעם מצה ואולי רק מים קרים דמים חמים אפשר מפיגים טעם ובש"ע סי' תפ"א ס"א כתב אחר ד' כוסות אינו רשאי לשתות יין אלא מים משמע דמים מותר לכ"ע, ומיהו התוס' (קי"ז ע"ב ד"ה הרביעי) והרא"ש סי' ל"ג כתבו דאסור לשתות אפי' מים וכן הביא המרדכי בשם הר"ש מאור"א ועיין רוקח סי' רפ"ג וסמ"ק סי קמ"ד ברבינו פרץ, ומשמע קצת דגם מים ס"ל דאין לשתות ועיין ב"י סי' תע"ח. והנה הפייטן לשה"ג כתב וברביעי הלל מצרי לתנו, בל יטעום כלום באישונו, קמעא לשתות מים יכנס, אם חולה הוא או אסטנס, ובעי למשתי חמרא משום אונס, לומר בחמישי הלל הגדול ישתנס. ובפי' )הר"ש מפלויזא( פי' מעט מים יכול לכנס ולשתות אם הוא צמא דאינם מפיגים טעם מצה ע"כ משמע דס"ל דשותה מים רק מעט והיא שיטה חדשה, ואולי שאם ישתה הרבה הכ"נ מפיג טעם המצה רק מעט מים אינו מפיג אלא דקשה דמדברי התוס' והרא"ש משמע שהבינו דאסור לשתות אפי' מעט מים.

ולולי דמסתפינא נראה דתלוי בלשון הפייטן דהתוס' מפרשי ככה ורביעי בל יטעום כלום באישונו וכלום משמע אפילו מים אין לטעום, אלא דשוב כתב קמעא לשתות מים יכנס אם חולה הוא או אסטניס כלומר דרק לחולה או אסטניס מותר לשתות מים וקאי האי קמעא אלמטה אם הוא חולה או אסטניס ולא אלמעלה וברביעי וכו' בל יטעום כלום ולכן מים מותר לחולה או אסטניס, ושוב הוסיף ובעי למשתי חמרא משום אונס כלומר שזה יותר מחולה או אסטניס והוא אונס וצריך דוקא ליין לו התירו לומר בחמישי הלל הגדול ולשתות, נמצא שפיר מוכח מדברי הפייטן דלכל אדם מים נמי אסור לשתות רק לחולה ואסטניס מותר ויין גם לחולה ואסטניס אסור רק בשותה מחמת אונס התירו וק"ל.

מה שראיתי בהגדה ערבי פסחים לק"ז מרן ר' עמרם בלום שכתב בברכה אחרונה ונאכל מפרי' ונשבע מטובה וכו' וז"ל ובשם הגר"א איתא שלא לומר ונאכל מפרי' וכן הנוסח במג"א סי' ר"ח סקט"ז והוא ע"ד שאמרו בגמ' גבי משה (סוטה י"ד ע"ב) וכי לאכול מפרי' הוא צריך וכו' אך שמעתי מאמו"ז מאוה"ג הגה"ק מו"ה עמרם חסידא זי"ע אשר מ"כ בעה"ק צפת תובב"א הפי' דפירות א"י יש להם קדושה יתירה עד שמקדשים ומטהרים האוכל אותם ומזכך ומצרף חומרם וא"כ אם נזכה כי נאכל מפרי' ונשבע מטובה ואז ממילא ונברך עלי' בקדושה ובטהרה שהם יקדשו אותנו קדושה וטהרה ודפח"ח עכ"ל.

ולפענ"ד מצאתי הדבר מפורש כן בדברי הב"ח על הטור באו"ח בסי' הנ"ל בד"ה וכתב וי"א ונאכל מפרי' ונשבע מטובה ואין לאומרו וכו' וז"ל תימה הלא קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקודשת השכינה השוכנת בקרב הארץ וכו' ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפרי' ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובה ע"כ.

.חסל סידור פסח כהלכתו כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו, וי"ל מאי רבותא שזכינו לסדר אותו ומה גודל המעש בזה, עוד י"ל דבש"ע א"ח (סי' תע"ג ס"ו) כתב המחבר ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים ויתן חציה לאחד מן המסובין לשומרה לאפיקומן ונותנין אותה תחת המפה, ויש לדייק שמירה זו למה וגם מה שכתב שנותנה לאחד מן המסובין למה מן המסובין דוקא וגם תחת המפה למה.

ונראה בס"ד לפמ"ש המהרי"ל דכל סעודת ליל פסח מצוה לאכול דוגמא דקרבן פסח, וכיון דבעי דומיא דק"פ דוקא לכן כתב שיתן לאחד מן המסובין לשומרה לפמ"ש המחבר )סי' תע"ז( לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה שמורה תחת המפה כזית לכל אחד זכר לפסח הנאכל על השובע ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, א"כ חלק מצה זו נעשה במקום הקרבן פסח והפסח נפסל בהיסח הדעת והי' צריך שמירה, וכן המצה שאוכל לשם קרבן וכמו שהפסח אינו נאכל אלא למנויו והיסח הדעת שלהם פוסלת בו ואמרו ישנו כולם נפסל הפסח ישנו מקצתם לא נפסל בהיסח הדעת, כן צריך לשומרה אחד מן המסובין שהוא כמו המנוין לאותו פסח, וכמו שהפסח אינו נאכל אלא במקום אחד לכן ישמרנו באותה מקום ובאותה חבורה, ונותנה תחת המפה כדרך הפסח שהי' נותנו בעורו ובגמ' (פסחים ס"ה ע"ב) תנא כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו אמר רב עיליש טייעות עיין רש"י שם ולכן הי' נותנה תחת המפה כמו שהניחו שם, ונראה דמהאי טעמא נמי נהגו אנו ורבותינו כשחולקים המצה לחצאין לוקחין החלק שמניחין לאפיקומן ונותנו לאחוריו והולך בו ונתנו בזה כמה טעמים ולהנ"ל אתי שפיר מאד דכיון דמצניעין אותו לפסח הרי עושין כמו שעשו בקרבן פסח כל אחד נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו דרך טייעות והבן, ויהיה הכל דוגמא דפסח.

והנה אמרו ז"ל חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה הכתוב כאלו עשאה ועיין רש"י ב"מ (קי"ד ע"ב) וקדשים נמי [נוהג בזה"ז כבזמן הבית] כדכתיב ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי ואמרי' אלו ת"ח העוסקין בהלכ' עבודה בכל מקום מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש (מנחות ק"י ע"א) וידוע מהרבי מלובלין שפעם נתכבד להיות סנדק בברית ונאנס ונתעכב ובא לאחר הברית ונצטער מאד הבעל ברית והרבי מלובלין אמר לו שלא יתעצב ואדרבה הוא שמח כי עכשיו קיים המצוה של סנדקאות שהוא במקום קרבן בכל דקדוקיה שהרי מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ולכן אמרינן חסל סידור פסח כהלכתו ככל חקתו ומשפטו כאשר זכינו לסדר אותו כן עוד נזכה לעשותו, אכי"ר.

חסל סידור פסח כהלכתו ככל משפטו וחקתו כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו וצ"ב ונראה לפמ"ש ז"ל (מנחות דף ק"י) ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש ועיין רש"י ב"מ (קי"ד ע"ב ד"ה בארבעה לא מצינא) דמה"ט קדשים נוהג בזמן הזה וא"כ העוסק בהלכות קרבן פסח מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב קרבן פסח ממש.

: ספר המשך 2

הקודם המשך/אחורה אבג הבא

הקודם המשך/אחורה אבג הבא

הקודם הבא

הקודם הבא